הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)שבת – אחת היא. ואף על פי כן יש לה הופעות שונות בתורה. גם שורשיה. גם היבטיה המעשיים. התורה מלמדת כי יש לה בעיקר שני שורשים. האחד, המוכר יותר, מופיע בעשרת הדיברות בפרשת יתרו: "…כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ". בבחינה זו מהווה יום השבת יום חידוש האמונה בריבונו של עולם כבורא העולם, וכשם שהוא "שבת וינפש" (יהא הפירוש של ביטוי זה אשר יהא) בימי הבריאה – אף אנו זוכרים את יום השבת, ולא עושים בו כל מלאכה; השני, שתשומת הלב אליו לעתים ניתנת פחות, הוא המופיע בעשרת הדיברות של פרשת ואתחנן: "…וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". בדרכים מגוונות ניתן לבאר את הפסוקים, כשאחת מהן היא הסולידריות העמוקה עם עבדים – מי שהיה עבד כמונו אינו רשאי להתעלם מהמצוקה של אדם שנאלץ לעבוד שבעה ימים בשבוע, ואפילו לא ממצבם של השור והחמור – והוא חייב אפוא להעניק אף להם יום מנוחה, זכר ליציאת מצרים. זהו חלק בלתי נפרד ממצוות רבות בתורה, שעוסקות בהיבטים המוסריים והאנושיים של יציאת מצרים.
מבחינה מעשית, שורשים אלה מובילים לאיסור מוחלט על המלאכה, והתורה כותבת "לא תעשה כל מלאכה" גם בספר שמות וגם בספר דברים. הרמב"ן מחדש בפתיחה לפרשתנו, המזכירה שוב את מצוות השבת, שהדבר נועד לא רק כדי להוציא מטעות שהייתה יכולה להוביל להיתר עשיית מלאכות כדי להקים את המשכן, כי אם גם להוציא מטעות שהייתה יכולה להוביל למצוות שנוגעות להנאת האדם ומזונו, בדומה ליום טוב: "…"והיה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש, כי כן נאמר בחג המצות (דברים טז ח) 'לא תעשה מלאכה' ואין אוכל נפש בכללו, ולכך הזכיר בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו".
הברית המוחלטת עם מצוות השבת היא המחייבת אותנו, ואליה אנחנו מתמסרים, בין בשורשיה ובין בביטוייה המעשיים. ואף על פי כן, מצוות השבת הולידה ענפים מבורכים רבים: הביטוי "סעודת ליל שבת" ומשמעויותיה המשפחתיות; הברכה המרובה ביום אחד של התנתקות מכל מה שמוציא אותנו ממקומנו ביום השבת – ענייני עבודה, מסרונים, רשתות חברתיות וכדו'; ייחודו של יום להתחדשות רוחנית, המרחיקה את עצמה ממסחר ומעיסוקים כלכליים אחרים; ואפילו עניינים הקשורים לקיימות, לזיהום אוויר וכדו'. כל אלה אינם יסודות מצוות השבת, ויהא זה עיוות וגניבת דעת להציגם ככאלה, וגילוי פנים בתורה שלא כהלכה. אולם, מנגד, יש להם משמעות עמוקה, גם בשורשים של עצם ההתייחסות ליום השבת ולא לSunday , וגם משמעויות שיש בהם ברכה מרובה.
על רקע התרחבות המסחר בשבת וההשתעבדות לו; על רקע מספר העובדים הגדל והולך שעובד בשבתות; על רקע האינטנסיביות של החיבור לרשתות החברתיות, הפעילות והצריכה שלהן; על רקע העבדות שהחברה הישראלית מטילה את עצמה לתוכה שבעה ימים בשבוע, ללא הרפיה וללא ברכת ההשתקה וההתנתקות – ברכה מרובה יכולה להגיע מההיבטים האלה של מצוות יום השבת. הדבר מחייב כמובן שיח אחר, שעיקרו הוא שגם כשמדובר בחילול שבת מכאיב בהיבטים ההלכתיים – יש משמעות ל"כי היא מקור הברכה" בכל היבטי החיים, ואף מהם עשויה לצמוח זהות עמוקה שתעצים את הנכחת השבת ברשות הרבים וברשות היחיד, כמבטאת חלקית של הזהות המיוחדת לנו.
