אליטיזם ורוח העם

מבחינה סוציולוגית, החברה האנושית אינה שוויונית בטבעה. לאורך ההיסטוריה, בכל חברה התגבשו אליטות בתחומים שונים – כלכלה, פוליטיקה, תקשורת, אקדמיה, ביטחון, תרבות, ומשפט – שתפסו מעמד נבדל מן הציבור הרחב, המהווה את עיקר החברה. האליטה, מעצם הווייתה, היא קבוצה מצומצמת הנהנית מיחס מועדף ומעמדות השפעה, המאפשרות לה לכוון את מהלכי החברה. מעמד זה עשוי לנבוע מהוקרה על תרומתה, מייחוס משפחתי, ממעמד כלכלי, ומגורמים נוספים.

בחברה בריאה יחסי הגומלין שבין האליטות לציבור הרחב בנוי על דיאלוג, הבנה והערכה הדדית. אולם לעיתים, נוצר נתק – האליטות מסתגרות בבועה משלהן, מפתחות שפה ותפיסות ייחודיות, ומתבוננות בציבור מתוך זרות, עליונות והתנשאות, תוך זלזול ב"חכמת ההמונים". למרות ביטחונן בהבנתן את הלכי הרוח הציבוריים, הפער בינן לבין העם נותר בעינו ועלול להתפרץ ולערער את האיזון החברתי. במקרים קיצוניים, מתח זה עשוי להסלים לעוינות גלויה, שתביא לרצון להגביל את השפעת האליטה וליצור מוקדי כוח חדשים.

בעידן של תמורות תרבותיות, דמוגרפיות, ובהלכי הרוח, יש ודווקא התובנות של הציבור הרחב מקדימות את האליטות. הציבור עשוי לדרוש שינוי ביחסי הגומלין ולבקש לטפח הנהגה חדשה שתבטא את ערכיו לאשורם. מציאות זו מובילה לעיתים למאבק בין האליטות הישנות, המבקשות לשמר את כוחן, לבין הציבור הדורש שינוי. כאשר אליטות צוברות כוח רב, יש והן ישתמשו בו כדי לבצר את מעמדן, מה שעלול להוביל לעימות חברתי. בחברה דמוקרטית, מאבק זה אמור להיות מוכרע ע"י הציבור הרחב, הרוב המהווה את ליבת החברה.

תופעה זו מוכרת לנו היטב גם מההיסטוריה רבת השנים של עם ישראל.

בפרשתנו, מצטווה משה רבנו לקרוא לעם לתרום להקמת המשכן. ממנה נלמד על תופעה דומה שיש ללמוד ממנה. אמנם אין אנו מתיימרים לבחון את קדמונינו בגובה העיניים, מי שקטנם עבה ממותנינו, אולם מהכתוב ומחז"ל עלינו ללמוד כיצד להתנהל במקרים דומים.

נשיאי השבטים, שהיה להם מעמד מיוחד ומרומם משאר העם, סברו שראוי היה שדווקא הם יתכבדו בבנייתו ולא העם הפשוט מן השורה: "בשעה שבא משה אצל ישראל ואמר להן: אמר לי הקב"ה 'עשו לי מקדש' אמרו לו הנשיאים: אנו משלנו נעשה את המקדש ואל ישתתפו בו ישראל! אמר להן לא כך צווני הקב"ה אלא: 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה' (כה, ב). מיד פירשו ולא נשתתפו עם הצבור!" (מדרש הגדול שמות לה כז). הדברים הגיעו לידי כך שהנשיאים, שראו בקריאה לכלל הציבור פגיעה במעמדם, הוציאו את עצמם מן הכלל. המדרש אף רואה בכך ביטוי להתנשאותם: "ומה תלמוד לומר 'והנשיאים הביאו'? שנתעלו על ישראל כעננים" (שם). אדרבא, הם העריכו שהעם הפשוט לא יכיר בגדולת המשכן ולא יהיה מוכן להתגייס ולתרום לבניינו, ומשה רבנו ייאלץ לבסוף לפנות אליהם: "עתה תראה שאתה צריך לנו!" (שם).

אולם, בניגוד להערכתם, העם בתבונתו הבריאה קלט את המשמעות העמוקה של המשכן לא פחות מהנשיאים ונענה בהתלהבות יוצאת דופן, וברוממות רוח ונפש: "בשעה שבא משה ואמר לישראל: 'קחו מאתכם תרומה' שמחו שמחה גדולה, והביאו הנדבה בשמחה ובזריזות, ראה מה כתיב: 'ויבאו האנשים על הנשים', שהיו דוחקין זה על זה שבאין האנשים והנשים בערבוביא ומביאין הנדבה, וכו'. לשני בקרים הביאו הכל! וכן כתיב 'והמלאכה היתה דים וגו', ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא', להודיעך כמה נזדרזו ישראל במלאכת המשכן" (תנחומא פקודי). יעד הגיוס הושג תוך יממה אחת! העם נדחק כדי להביא את תרומתו, לא קימץ והביא יותר מהנדרש.

כדי לרמוז על גישתם הלקויה של הנשיאים ולהדגיש את המעלה הבריאה של העם, נכתבה בתורה המילה "הנשיאם" בחסרון אות יו"ד (שמות לה, כז). חז"ל ראו בכך רמז לביקורת עליהם: "במדרש וכו' ציינו את הנשיאים לגנאי: הם ראו בקריאה אל העם, להביא נדבה למשכן, פגיעה במעמדם ואמרו 'יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו'. אולם בגלל התלהבות העם נכזבה ציפייתם, ולבסוף לא נשאר להם אלא לנדב את האבנים הטובות בשביל בגדי הכהן הגדול ואת הבשמים ושמן המשחה לקטורת. מחשבת הנשיאים היתה מגונה, שכן בשעת הקמת המפעל הלאומי הגדול העדיפו לראות את עצמם במדרגה גבוהה מן העם וכנציגי העם, במקום שיהיו שוהים בקרב העם כאצילי בניו ואחיו. התוצאה היתה, שבמקום שילכו בראש העם בהתלהבות ההתנדבות, נשארו אחרונים, והכתוב רומז על כך בכתיב החסר של 'הנשאם' במקום "הנשיאים". אותה שעה לא הוכיחו את עצמם כ"נשיאים" של העם" (רש"ר הירש שם).

תרומת הנשיאים – האבנים לחושן, שיהיו על לב אהרון, היתה תיקון וכפרה על ההתנשאות הלב של הנשיאים כלפי העם והסדרה של יחסי גומלין בריאים ביניהם: "אמר קב"ה ליתו נשיאים דלבייהו גס בהו, וייתון אלין אבנים דאינון משתכחי על לבא דכהנא, ויתכפר עלייהו מגסות לבייהו" (זוהר ח"ג כג א).