מראה נבואה לתקופה טובה או רעה?

הרקע לטור הזה הוא שיחה שקיימתי עם חבר קרוב מקנדה, שסיפר לי עד כמה הוא מוטרד ממה שקורה בארץ ובעולם וההשפעה של זה על עולמו הפנימי. ואז נזכרתי בסיפור שסיפר לי באתיופיה סבא שלי אבא דג'ן גדעון מנגשה זצ"ל, סיפור שנראה כמטאפורה לתקופתנו:

"יום אחד יצא אדם למסע לביקור קרוביו במקום רחוק. בדרכו פגש מראות מוזרים. ראשית, ראה קוף יושב על אבן, ראשו עטוף במצנפת לבנה כשל קסים (מנהיגים רוחניים), אוחז בספר תהילים וקורא בתוכו. הוא תמה – כיצד ייתכן שקוף הופך לקס? לאחר מכן, הבחין בקרנף שט על פני אגם מלא מים, אך במקום לשתות מהם, הרים את חוטמו כלפי השמיים וניסה לבלוע את טיפות הגשם היורדות. לבסוף, ראה כלבה מעוברת יושבת על אם הדרך, פייה סגור ולא נובחת, אך מבטנה בקעו קולות נביחה. כאשר הגיע ליעדו, לא נתנו לו המראות מנוחה, והוא פנה לחכם על מנת לקבל הסבר. השיב לו החכם: הקוף המחזיק בספר התפילה מסמל אדם חסר ידע, שעל אף בורותו הצליח לטפס לעמדת כוח והשפעה. הקרנף השט באגם אך חומד את טיפות הגשם הוא משל לאנשים שאינם מסתפקים במה שיש להם, אלא חומדים עוד ועוד. הכלבה השותקת בעוד גוריה בבטנה נובחים היא משל לעידן בו הילדים ידברו לפני הוריהם ויקטעו את דבריהם, ביטוי של חוסר כבוד". סבי זכרונו לברכה נהג לומר כי תקופה כזו תגיע, אך לא אמר מתי.

בעולם הפילוסופי נוהגים לתאר תקופה מעין זאת במושג הגרמני צַייְטְגַייְסְט (רוח הזמן), מושג המתאר את האווירה החברתית, התרבותית, הדתית והאתית של התקופה. הוא אינו רק השתקפות פאסיבית של הלכי הרוח השולטים, אלא גם כוח פעיל בעיצוב והמשכת המוסכמות החברתיות. תקופה שבה מכלול רעיונות, מוסכמות, דעות והשקפות העולם מועבר במגוון אופנים, בהם טקסטים ומאמרים, וכן באמצעות תקשורת ההמונים. פשוט ככה זה. זאת רוח התקופה.

לדעתי, רוח זו מהדהדת תפיסות מודרניות שלפיהן האנושות איבדה את נשמתה, את תודעתה ואת דעתה. גישות רבות כיום מצמצמות את כל התופעות הרוחניות והנפשיות להסברים ביוכימיים ומוחיים בלבד, ובכך מציגות את האדם כרובוט ביולוגי. בגישה זו, כל דיון בנפש נתפס כעניין פיזיקלי גרידא. אחד הפילוסופים כינה זאת "רוח הרפאים שבמכונה" – ביטוי לפסילה מוחלטת של רעיון הנפש כישות נפרדת מהגוף. בהקשר זה, האלמנט הרוחני נדחק לשוליים, והעולם מתואר במונחים חומריים ומכניים בלבד. במילים אחרות, האדם נתפס כמכונה, והרעיון של בחירה חופשית הופך לאשליה. בני האדם מונעים על ידי הגנים שלהם, והפילוסופיה המודרנית אף שוללת את עצם קיומה של התודעה, בטענה כי לא ניתן להוכיח את קיומה באופן מוחשי.

תפיסה זו סותרת לכאורה את עקרונות היהדות, כמו גם את יסודותיהן של דתות אחרות, המדגישות ממד טרנסצנדנטי באדם. היהדות, למשל, רואה באדם יצור בעל תודעה, תבונה, רוחניות ונפש – מעבר לקיומו הפיזי. עיסוק מוגבר בפרטים ובמדדים חיצוניים בא על חשבון עיסוק בממד הפנימי, הרוחני והחווייתי – אותו ממד שהוא הקרוב ביותר לקדוש. גישה זאת עלולה להוביל לרדוקציה של הנשמה והעולם הרוחני. אז לא נשאל שאלות? זאת רוח התקופה? ככה זה בטבע – שהאנושות פעם בכמה זמן מכחידה את עצמה ושוב מתחילה מחדש?

אחזור לסיפור של סבא שלי בו פתחתי. אמנם סבי מעולם לא אמר אם תגיע תקופה טובה יותר או שמא גרועה יותר. האם זו תקופה של ימות המשיח, כפי שמקובל במסורת הרבנית, או שמא זהו מהלך בלתי נמנע שאין לנו שליטה עליו.

השאלה האמיתית של תקופתנו היא האם ניתן לעצור את רוח הזמן, האם ניתן לשנות את הכיוון שבו היא נושבת? זהו אולי האתגר הגדול ביותר הניצב בפני האנושות כולה. התופעות שאנו רואים כיום אינן ייחודיות לחברה אחת – הן חלק מתהליך גלובלי. אם נבחר לעצור, אם נפעל מתוך תבונה ורצון חופשי, אולי נוכיח שיש בנו עדיין נשמה, שיש לנו בחירה אמיתית. ואם לא? אולי ניאלץ לקבל את ההשקפה המטריאליסטית, לפיה הכל נקבע מראש ואנו בסך הכול תוצרים של מכניזם עיוור.

דעתי היא שזו אינה שאלה מדעית אלא חוויה אישית. במשך יותר מ- 2,500 שנה חלמנו על חזרתנו לארץ ישראל, והנה זה קרה – לאחר מסע מפרך מאתיופיה, דרך סודן, ובמבצעים נועזים של המוסד והשייטת. אנו כאן, בירושלים. אין זה תהליך מקרי או מכניזם עיוור – יש כאן משהו גדול יותר. אם נביט על המציאות בעיניים פקוחות, אולי נמצא את הדרך לענווה, לפשטות, לאהבת הזולת, ונוכל להבין שבזכות הבחירה שלנו, אנו לא רק חלק מהטבע – אלא יכולים גם לשאוף לחיות מעליו.