הקהילה וההמון

בימים סוערים אלו, קשה להתבונן מעבר למציאות הכאוטית והכואבת. נדמה שכולנו זועקים ופועלים כגופים אידיאולוגיים גדולים, המתנגשים ופוצעים זה את זה במלחמת הכל או לא כלום.

פוסט טרי של חגי לובר, אב שכול במלחמה, זועק כלפי מנהיגינו ומתריע. אביא מדבריו: "אנחנו עומדים בפני אסון… אנחנו עומדים בפני מפלה, מוות, כאב ואובדן, שיתחיל ברצח איש בידי אחיו ויסתיים בטבח המוני בידי שונאינו. הפסיקו מייד את ההסתה ההדדית. איך אתם מעיזים לשסות את האנשים הנפלאים הללו אלו באלו?? הַגיעו לפתרון מוסכם… זו לא יכולה להיות הכרעה, ניצחון, כיפופי ידיים ומהלומות. זה לא! מילים כאלה שמוּרות לאויבים, לא לאחים. אל תגידו משני הצדדים 'אי אפשר איתם', כי האמת היא ש"אי אפשר בלעדיהם' לנצח את המלחמה… לבנות את המדינה. קולנו, הקול הצלול הבהיר החזק של ה'רק ביחד', יהדהד…".

לובר קורא ל'יחד', לצירוף של שונים לקהילה חפצת חיים. דבריו של ויקטור פראנקל, שהבחין  בין "קהילה" ל"המון", נראים לי ביטוי מדויק לקריאתו: "הקהילה עומדת מעל לחברות הרגשית הנתונה של האדם… המשמעות של היחיד מתגשמת אך ורק בקהילה, אבל אותה קהילה, כדי להיות משמעותית, לא תוכל לוותר על הייחודיות של יוצריה…".

את הקהילה המשיל פראנקל לפסיפס צבעוני המורכב מאבנים מגוונות. לעומתה, ה"המון" מטשטש זהויות ומאפשר פיחות של החברים בו. "אפשר להשוות את היחס בין היחיד לבין ההמון ליחס בין מרצפת סטנדרטית למדרכה האפורה, המורכבת ממרצפות כאלה. אפשר להחליף כל מרצפת, הזהה לחברתה, במרצפת אחרת… למרצפת של המדרכה אין גם ערך אסתטי כמו שיש לאבן הבודדת בפסיפס, אלא לכל היותר ערך שימושי, בדיוק כשם שההמון מביא בחשבון רק את התועלת שניתן להפיק מן האדם ואינו מכיר בערכו ובכבודו…" ("הרופא והנפש", עמ' 106-108). קהילה אמיתית, לדעת פראנקל, כוללת בני אדם הנושאים באחריות, בעוד ההמון מסיר מהפרט את רגש האחריות.

נדמה כי השבר החברתי שבו אנו מצויים, מצביע על פירוקה של קהילת מדינת ישראל ועל ניסיון מסוכן של מושכים בחוטים, להפוך את האזרחים להמונים המשסים עצמם אלו באלו. לובר זועק להתעוררות וללקיחת אחריות מצידנו, כאזרחים, שלא לתת יד לפירוק הזה. עלינו למנוע את ליבויה של אש המחלוקת ולחתור לבניית קהילה (ובשום פנים ואופן לא אלימה), שיחד, על כל גווניה, תציל את המדינה מעצמה ומאויביה.

לתגובות: naomieini1@gmail.com