מתווכחים אך לא משוחחים

"חדלנו לשוחח איש עם אחיו. אנו מתווכחים, אך לא משוחחים. אפילו המכתבים שאנו כותבים איש לרעהו נעשו ענייניים, קצרים, ומכונת הכתיבה משתלטת על הכותב עוד לפני תחילת כתיבה. ובין העמים והמדינות, ואפילו בין המפלגות שבתוך העם גופו, נאלמה השיחה, שותק שותק הדיבור. אך העולם אשר נברא ב'ויאמר' קיים רק על ידי סוד דו השיח."

את המילים הללו כתב פרופ' שמואל הוגו ברגמן לפני יותר מחמישים שנה, לפני עידן המחשב והאינטרנט, הפייסבוק והווטסאפ. היו אז בעיקר מכונות כתיבה, מכתבים ומברקים. זה היה עולם שבו אנשים עוד כתבו בכתב יד. ואם מילה מיותרת נכתבה, לא היה כל כך פשוט למחוק אותה. בזמנים הללו מקונן ברגמן על היעדר הדיבור והיאלמות השיחה. ואני שואל את עצמי: ומה הוא היה אומר היום? בעידן שבו אימוג'ים החליפו מילים, קיצורים החליפו ביטויים, והרשתות מעודדות אנשים להתבטא בצורה הכי קיצונית שלהם כדי לגרוף לייקים ו'"טראפיק", האם בכלל יש עוד אפשרות לשוחח?

התהייה הזו הטרידה אותי במיוחד השבוע כשהחברה הישראלית הידרדרה לשיח אלים במיוחד. הרעל והשנאה, הפילוג והזלזול, הציפו את ערוצי החדשות והרשתות החברתיות. אבדה הבושה. פוליטיקאים ואנשי תקשורת התנהגו כמו אחרוני הטוקבקיסטים; משתמשים במילים רדודות ובשפה זולה, מתבטאים בציניות אכזרית ומזלזלים במי שלא חושב כמותם. וכשהם מובילים את השיח – לאן תלך החברה? ואיה מי שייקח אחריות וישים סוף לדיבור הרעיל הזה?

איך אמר ברגמן – אנחנו מתווכחים אך לא משוחחים. יש הבדל בין שיחה לוויכוח, והוא לא טמון בטונים וגם לא בתוכן. בוויכוח אנו נכנסים למאבק, לתחרות. כל צד רוצה לנצח, להוכיח שהוא צודק. אנחנו פחות מעוניינים לשכנע את הצד השני, ודאי שלא ללמוד ממנו משהו. מטרתנו לצאת כשידינו על העליונה, להוכיח שאנחנו אלה שיודעים. מתי לאחרונה הייתם עדים או שותפים לשיח ציבורי או תקשורתי שבו צד אחד אמר "העלית טיעון מעניין. אני צריך לחשוב על זה". מתי שמעתם לאחרונה שמישהו התנצל או חזר בו מדבריו (ולא בעקבות לחץ ציבורי או תביעת דיבה שלא הותירו לו ברירה)?

אפילו המראיינים באולפני הרדיו והטלוויזיה בחלקם הגדול כבר לא משוחחים או שואלים שאלות אלא נראה שהם בעיקר באים להתווכח עם המרואיינים שלהם. תראו כמה מהם מקפידים לומר את המילה האחרונה בסוף כל ראיון, כדי לצאת כשידם על העליונה. תקשיבו כמה מהם נותנים למרואיינים לסיים משפט. אין תרבות של שיח. גם הם באים לנצח.

שיחה שונה מכך. ויכוח, כפי שזיהה הרב יונתן זקס, משאיר את שני הצדדים באותו מקום. שיחה אמורה להביא את שניהם למקום אחר. בשיחה איננו באים לנצח אלא לשתף. חשוב לנו לשמוע את הצד השני ולהבין את דבריו כדי לגלות כיצד נראים הדברים מנקודת מבט אחרת. המטרה שלנו היא לא להיכנע ולא להכניע אלא להיפתח לעולם אחר, השונה מאתנו, ובכך להעז להשתנות בעצמנו. ואולי זה מה שכל כך מפחיד אנשים, להשתנות.

כדי ששיחה תתקיים אנו זקוקים לתרבות של שיח. עלינו לתת אמון בצד השני שיש לנו מה ללמוד ממנו. עלינו לנהוג בו בדרך ארץ – לא לקטוע את הדובר, לא לזלזל בו ולא לכנות אותו בשמות – כדי שנוכל להקשיב לו. אנו נדרשים גם להשהות את השיפוט כדי לתת לעצמנו סיכוי להרהר בדבריו. התרבות הזו היא המפתח לאנושיות שלנו. היא הסיכוי היחיד שלנו להתקדם.

בימים בהם אנו מחפשים את כל האשמים בהשתבללות בקונספציה שהובילה לאסון הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל, בזמנים בהם אנו תוהים להיכן נעלמה ההרתעה ולמה לא היה אף אחד שנתן לעובדות לשנות את האמונות שהחזיק בהן, כדאי שנשאל גם את עצמו מתי לאחרונה שינינו אנו את דעתנו או נתנו לעובדות להשפיע על אמונותינו. מתי אנחנו הקשבנו באמת למי שלא בהכרח הסכמנו איתו? ואם אנחנו לא מסוגלים לכך, ואנו נהנים לצרוך תקשורת שלא מסוגלת לכך, למה שקצינים בצבא יהיו מסוגלים לכך? למה שחברי קבינט יהיו מסוגלים לכך?

התיקון לא צריך להיעשות רק בחלונות הגבוהים. הוא צריך להתחולל בכל שדרות החברה. עלינו לשוב אל היכולת לשוחח. לדבר כבני תרבות. להוקיע פופוליסטים וגסי רוח, שלא רוחשים כבוד מינימלי לצד שכנגדם. לבטל את תרבות הביטול. יש לדרוש תקשורת נקייה ומכבדת. לייסד קוד אתי לדיבור של נבחרי ציבור. מי שלא יכבד אותו, יושעה מן הכנסת ויורחק ממוקדי השפעה. המאבק על הדיבור הוא המאבק על כבודו של היש המדבר. הוא מאבק על האדם.