הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)תגובות שונות קיבלתי על הטור הקודם, שבו טענתי שלהעניש את כל תושבי עזה על הפשעים שביצעו אלה שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר, כולל שותפיהם, הוא כשל מוסרי. תגובה ששבה על עצמה היא שאין שום כשל מוסרי בהענשה קולקטיבית של ציבור שלם ששונא אותנו. כראיה, הביאו סיפורים מהמקרא – כמו שמעון ולוי שהרגו את כל אנשי שכם, דין עיר הנידחת, חיוב השמדת עמלק ועוד. זהו המוסר היהודי, טענו.
אני רוצה לפתוח כאן את הדיון הזה, כי הוא עקרוני וחשוב: מהיכן לומדים "מוסר יהודי"? והאם בכלל קיים מוסר שכזה?
ובכן, בניגוד לאלה שטוענים שאין דבר כזה מוסר יהודי, אני חושב שהוא בהחלט קיים, רק שהוא הפוך ב-180 מעלות ממה שנוטים להציג אותו אצל קבוצות קיצוניות, משני הצדדים. מוסר יהודי הוא הקוד הפנימי שעיצב את הקיום שלנו לאורך מאות שנים, ושהכתיב לנו מה לעשות ומה לא לעשות, מה טוב ומה רע. זה המבט שהציב אותנו במקום גבוה ונאצל מתרבות העולם הקדום, ושבגינו תמיד נחשבנו זרים ומאיימים. זו ההתנהגות שצומחת מהאופי שהתקבע אצלנו לאורך דורות בעקבות דרך התורה והמצוות, כפי שניסח זאת הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יט, יז):
"סימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים, ובגבעונים הוא אומר 'והגבעונים לא מבני ישראל המה', לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם והם עשו עמהם חסד והחיום בתחילה".
שימו לב: הרמב"ם מאפיין את הגבעונים על סמך יחסם לעם אחר, עם ישראל. כלומר, מוסר איננו מוגבל רק להתנהגות הפנימית אלא גם ליחסים עם עמים אחרים. כך הוא למשל הציווי המקראי "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", או "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", למרות שהן המצרים הן האדומים עשו דברים נוראיים לעם ישראל.
מצד שני, המוסר היהודי איננו אומר שצריך להגיש את הלחי השנייה למי שמכה אותנו. "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" (תהלים יח, לח) הוא בהחלט חלק מהמוסר היהודי. "אוהבי ה' שנאו רע" (צז, י), גם מעצב את המוסר היהודי. איננו חיים בגן עדן. בעולם יש כוחות של רוע, וכשם שמחובתנו לדבוק בטוב, מאחריותנו גם לבער את הרע מן העולם. ביעור הרע הוא חלק מתיקון העולם שאליו עם ישראל נקרא.
אז מהו העיקרון שמעצב את המוסר היהודי? מהו הקו שאמור להנחות את ההתנהלות שלנו כעם יהודי ריבוני בארצו?
התשובה מקופלת בדברי אלוקים על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". דרך ה' שאנו נקראים לדבוק בה היא צדקה ומשפט. לא חסד חסר גבולות מאפיין אותנו, ולא דין מתוח ואכזרי מאפיין אותנו. המוסר היהודי יונק מדרך ה' שמיצעה ביניהם: "בתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין" (רש"י על בראשית א, א). העולם מבוסס על דין וצדק. אחרת החוקיות שלו הייתה מתמוטטת והאנרכיה הייתה שלטת. אבל העולם גם זקוק לרחמים, שהם הבסיס לאמון, תקווה ואורך רוח. השילוב שלהם הוא קיום הבריאה.
לעשות צדקה ומשפט משמעו לחייב את החייבים בדין, ובכך לשמור על הסדר המוסרי והחברתי בעולם. אסור לטשטש בין טוב ובין רע, בין מותר ובין אסור. אבל לעשות צדקה ומשפט זה גם להתנהג בחמלה וברחמים ולפעול מעבר לשורת הדין. צדקה ומשפט זה לשלב מבט אנושי בתוך המבט השופט. לעשות מעשה של חמלה גם בתוך העונש. הנה כי כן, חז"ל קבעו שאפילו הנדון הנאשם בבית דין ומחויב במוות, יש לברור לו מיתה יפה משום "ואהבת לרעך כמוך". אברהם עצמו התפלל על אנשי סדום למרות שהיו "רעים וחטאים לה' מאד". זהו בדיוק אותו מוסר אשר גרם לגיבור ישראל עמנואל מורנו לכסות את אשתו של הארכי-טרוריסט מוסטפא דיראני בשמיכה בעת שחטף אותו מביתו בלבנון, כדי לשמור על כבודה.
ב-7 באוקטובר נפתחו עלינו שערי הגיהינום. מחובתנו להשיב מלחמה שערה. אחריותנו לחסל את כוחות הרשע שפועלים שם, קודם כל מתוך הגנה העצמית אבל גם מתוך חובה מוסרית לא לאפשר את שגשוגו של הרוע בקרבתנו. אבל אבוי לנו אם חובה מוסרית זו תטשטש את המבט החומל והרגיש לחיי אדם שאמור ללוות אותנו תמיד. גם בתוך הדין צריך להפעיל רחמים. ויש להיזהר מאוד בחיי אדם שלא פשעו.
