קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)"תגידו, בג"ץ יכול לטעות?", "בג"ץ לא טועה. בג"ץ הוא מה ששומר עלינו שפויים", אמר אליצור. "אבל מה אם הוא טעה?" שאל פלת, "'וְאִם כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל', מי ישלם את המחיר?"
הם ישבו סביב שולחן בפונדק קטן, כוסות שיכר בידיהם, פיתות חרוכות במרכז. האוויר המהביל התמזג עם הריחות שהתרוממו מהמטבח. כל אחד מהם הדגיש את דבריו, משוכנע שמבין את המצב טוב יותר מהאחרים. "תראה", אמר אליצור, "גם הסנהדרין, בית הדין הכי חכם שהיה כאן, לפעמים טעה. אז אתה רוצה לומר ששופטי בג"ץ לא יכולים לטעות?"
"מה ששופטים צריכים להיות זה לא מושלמים", ענה עמיאל, "הם צריכים להיות חומה מול הפוליטיקאים". "ומה אם החומה עצמה עקומה?" התעקש פלת, "אם הם עצמם טועים? אם הציבור סומך על שיקול דעתם, ומסתבר שהם שגו – מי יבקר אותם?". "ועדת חקירה ממלכתית", ענה קינן. "ומי ימנה אותה?" המשיך פלת, "הם עצמם? הרי אם הנשיא יחטא, לפחות הוא יכול להודות בטעותו. אשרי הדור שהנשיא שלו מודה בשגגתו. אבל בג"ץ? מי שואל אותם את השאלות?"
אחירע, שנשאר בשקט עד עכשיו, הניח את כוסו ונדמה היה שהמילים שלו שוקלות הרבה יותר. "יש נטייה לחשוב שבית הדין הוא חסין. שאם יש טעות, אז זו לא טעות. אבל האמת היא אחרת. כשבית הדין טועה, מי יתקן אותו? כל מה שעומד על כף המאזניים זה הצדק עצמו". "אבל לכל שינוי יש מחיר", אמר עמיאל. "עם הכוח השלטוני דרושה גם אחריות, ובינתיים אף צד לא לוקח אחריות להחלטותיו". "לא מדובר על כל טעות", אמר אחירע, "מדובר על טעות שמשפיעה על כולם. כשבית הדין טועה, לא ניתן לסלוח לו, כי הוא עלול להוליך אותנו שולל. אם אין מי שיבקר אותו – אין לנו איך להחזיר את הסדר".
"אתה באמת מצפה שכל טעות תיחקר? זה פשוט לא ייגמר", אמר עינן. "יכול להיות", השיב שדיאור, "אבל כשנשיא טועה, אם הוא לא מודה בזה, אנחנו נשארים עם התסכול שהנבחר שלנו אינו מסוגל לקחת אחריות. אך כשהשופטים מונעים מאג'נדה מסוימת, הם לעולם לא יודו בטעות, כי זהו דפוס מחשבתם. לעולם הם לא ירשו מצב שבו ועדה כלשהי תחקור את החלטותיהם. כאשר הכוח אינו מלווה באחריות, אין כלל ציפייה להוגנות ולמשפט צדק".
שדיאור לקח לגימה נוספת מהשיכר, והשולחן נפל לשקט. כל אחד מהם היה שקוע במחשבותיו. בחוץ היה שקט, ובפנים השיחה רק החלה להסתעף.
