מדוע עלינו להקריב – עבור אלוקים ועבור הזולת?

איך נקרא את 'ויקרא'?

לאדם בן זמננו קשה להבין את עבודת הקורבנות. מדוע עלינו להקריב בעלי חיים? איך זה מסתדר עם ערכי היהדות הנעלים וההומניים?

מדוע עלינו להמשיך משהו שאולי התאים לתפיסה שהייתה פעם וכבר לא רלוונטי לימינו אנו?

נראה כי עלינו לנסות להבין את המשמעות הפנימית העומדת מאחורי הקרבת הקורבנות, את היחסים בין האדם לבוראו, גם אם דרך העבודה השתנתה.

ספר ויקרא ביסודו מכיל פעולות שגרתיות של עבודת הקורבנות.

השגרה חשובה ובריאה מאד לחיינו. חשוב מאד לשמור עליה.

בימי הקורונה הללו נכנסנו לשגרה אחרת, שגרת חירום אמנם, אך היא תובעת מאיתנו התבוננות על חיינו.

כמו בעבודת הקורבנות, מבלי משים אנחנו עלולים לגלוש ל"מצוות אנשים מלומדה", לעבוד על אוטומט.

ובימים אלה אנו נדרשים לעצירה ולהתבוננות מחודשת, לבניית קשרים משפחתיים, לתרבות פנאי שקטה ולהערכה מחדש של דברים המובנים מאליהם.

הפסוק בפרשתנו:

"אדם כי יקריב מכם קורבן", מייתרת כביכול את המילה 'מכם', ומדגישה בעצם את הקרבן שעלינו להקריב למען הזולת, שהרי אהבה דורשת קירבה… והקרבה.

עלינו לתת משהו מעצמנו.

לעודד, להעצים אחרים ולסייע בידם, ורבות הדרכים.

ומשהו מתוך הספר שכתבתי ("פרשת דרכים"- עמ' 166):

"להיות קורבן

כשאני קורבן, העולם מתחלק תמיד לשניים-יש טובים ויש רעים, יש חזק וחלש, אשם ומאשים, צודק וטועה.

יש נפרדות. זכות למסכנות…היא מאפשרת לא לקחת אחריות על החיים ולא להתבגר…"

מצד שני:

"להיות קרוב/ה-

כשאני קרובה, אין חלוקה, אין טובים ורעים. להיות קרובה, אף פעם לא מגיע ביחד עם להיות צודקת…כשאני קרובה, אני לא שופטת. אני עוברת ממרחבי האשמה וההאשמה למרחבי האחריות והאהבה."

באחד משיריו של רבי אלעזר אזכרי, מופיע הפסוק: "בתוך לבי משכן אבנה לזיוו, קורבן תקריב לו נפשי היחידה".

בעקבות פסוק זה, כתב הרב יצחק הוטנר את השיר הבא:

"בלבבי

בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,

ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,

ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה,

ולקורבן אקריב לו את נפשי היחידה".

שבת שלום, בשורות טובות במהרה לעם ישראל ולעולם כולו.

(ויקרא תשפ"א)