חולי צליאק – כיצד יאכלו מצה?

צליאק היא מחלה אוטואימונית, שבה תוקפת מערכת החיסון את רקמות הגוף עצמו. המחלה נגרמת גם מחשיפה לגלוטן, שהוא חלבון המורכב מגלוטנין וגליאדין. הגלוטן מצוי בעיקר בדגנים כגון חיטה, שעורה ושיפון.

השבת נפתח את ספר ויקרא. אחד מדיני הקורבנות הוא, שאסור להקריב בבית המקדש שאור ודבש. את החמץ הרחיקה התורה מעבודת הקורבנות "כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'" (ויקרא ב' י"א). 'שאור', זהו שם כולל ללחם חמץ. ואכן, כמעט כל הלחמים שהקריבו במקדש היו מצות. "דבש", ביאר הרשב"ם, זהו שם כולל לפירות האילן. חמץ ומצה עומדים בתורה פעמים רבות כצמד, זה לעומת זה. יש שהחמץ אסור והמצה היא חובה, יש שדווקא החמץ מחויב, והוא עיקר המצווה. בחג המצות, חמץ אסור בכרת ומצה מצויה. מדוע אסרה תורה את השאור והדבש? לכאורה, מן הראוי היה להביא אל המזבח את המוצר המוגמר של הדגן, הלחם, כמו את הפרי הבשל והמתוק.

בעל ספר החינוך ביאר שהשאור והדבש התופח והתוסס הם רמז למידת הגאווה השלילית (מצווה קי"ז). רבינו בחיי מסביר על דרך הקבלה, שהקורבנות מבטאים את רצון ד' שהוא ממוזג, ואילו השאור בשל חמיצותו והדבש בשל מתיקותו, אינם מייצגים נכוחה את רצון ד' ועל כן אינם עולים על המזבח (כד הקמח, ערך פסח, הערות הרב שוועל, ויקרא ב' י"א).

בעל הכלי יקר הדגיש את ההכרחיות שבשניים אלו מחד גיסא, ואת הסכנה האורבת מהם מאידך גיסא. השאור והדבש הינם צרכים הכרחיים לאדם, וחיוניים לבניין העולם. החומר כמו היצר קיומיים, אך רק במגבלות התורה. חג הפסח יום י"ד בניסן בו מקריבים את קרבן הפסח כורך בין השניים, החמץ אסור בלאו והמצה מחויבת במצווה.

הרב יואל בן נון מבאר שהחמץ והדבש-שניהם מסמלים את סופו של התהליך. לעומת זאת, המצה היא סמל לתהליך שנפסק באמצעו, לעיסה שלא הספיקה להחמיץ. שני המאכלים הללו מובאים כקורבן 'שתי הלחם' ו'ביכורים' וכן בקורבן 'תודה'. כאשר אדם מקריב קרבן תודה – עליו לזכור בעת ובעונה אחת שני זמנים ושתי תקופות. את תקופת הצרה והמצוקה שנחלץ ממנה, ואת ההווה, לאחר שנגאל מצרתו. לכן, קרבן התודה מורכב מחמץ וממצה כאחד, מצות – המסמלות את המצוקה שבה היה שרוי, וחמץ – המסמל את הגאולה והמרחב אליו יצא, כך 'שתי הלחם' ו'הביכורים' מסמלים את השלמת התהליך, כניסה לארץ ואכילה מפירותיה המתוקנים (דף קשר, מספר 41).

חולי צליאק אשר אסורים לחלוטין בגלוטן ותגובתם לכך קשה, אינם רשאים לסכן עצמם או לפגוע בבריאותם. הללו יאכלו את התבשילים האהובים עליהם וזו סעודתם. הסובל ממחלת הכרסת (צליאק), חייב להשתדל להשיג מצות שנאפו מקמח של שאר דגנים, שאינו מכיל את המרכיב האסור לו באכילה.

הרב עובדיה יוסף כותב, "מי שהוא רגיש מאכילת דגן של חטה, ויוכל להביאו לידי חולי, יכול לקיים מצות אכילת מצה בדגן של שיבולת שועל, שאף שיבולת שועל מין דגן הוא… ואף דלכתחלה יש לצאת ידי חובה בדגן של חטים, במקום חולי בודאי יש ליקח מכל מין דגן אחר שאפשר לקיים בו המצווה" (חזון עובדיה, פסח, עמ' ע"ו).

בספר 'נשמת אברהם' מספר שדיבר עם הרב עובדיה יוסף בכ"ב אדר תשס"ו, ואמר לו שאין שום פקפוק בזהותו של השיבולת שועל של זמנינו, ומברכים על מצות אלו 'המוציא' 'על אכילת מצה' וברכת המזון (או"ח סי' תס"א, סעי' ד', אות א' הערה 3).

הרב אליעזר וולדינברג כותב ביחס ל'כזית' ראשון בליל הסדר, שאמנם אינו חייב לצער עצמו בכך, אבל היות ואין בכמות קטנה וחד-פעמית נזק ממשי לחולה כרסת, רשאי להחמיר על עצמו ולאכול שיעור מצומצם, ואף לברך (שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' כ"ב).

למעשה, אם יכול לאוכל רק כזית אחד, לא יאכל מצה בתחילת הסעודה, יאכל סעודה ללא 'המוציא' ובסוף הסעודה ייטול ידיו ללא ברכה, יברך ברכת 'המוציא' וברכת 'על אכילת מצה' ויאכל לשם 'אפיקומן' מצה בשיעור כזית, ולאחר מכן לא יאכל כלום.

 אם מותר לו לאכול שיעור שני זיתים ינהג כך, באכילה הראשונה אחר ברכת 'המוציא' וברכת 'על אכילת מצה' יאכל מצה בשיעור כזית, ובסוף סעודתו יאכל מצה בשיעור כזית לשם 'אפיקומן' (מ"ב תפ"ב ס"ג).