רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (תקמג-תרא), הידוע גם כר' הערש מיילך שפירא או ה'בני יששכר' על שם ספרו, היה אדמו"ר חסידי בדור החמישי של תנועת החסידות, והיה תלמידם של החוזה מלובלין, המגיד מקוז'ניץ, רבי מנחם מנדל מרימינוב והאוהב ישראל מאפטא.
רבי צבי היה מחבר פורה במיוחד. עשרות חיבורים כתב במשך שנותיו, והם עוסקים בכל חלקי התורה שבכתב ושבעל פה. בכתיבתו הוא משלב ידע גאוני עם דרשנות מבריקה, העושה שימוש מורכב במיוחד בגימטריות וברמזים. הוא ייסד את שושלת דינוב, שהתפצלה לכמה חצרות וביניהן מונקאטש ובלאז'וב. הוא פעל רבות להפצת תורת הקבלה ונלחם בחריפות נגד המשכילים. היה נוהג לחתום את מכתביו בחתימה "האוהב הנאמן לכל ישראל, דורש טוב לעמו".

לקראת ימי הפסח הבאים עלינו לטובה, נשתף ברעיון מתוך ספרו של ה'בני יששכר': "והנה ישראל במצרים היו בגלות היה הדעת בגלות [פע"ח שער חג המצות פ"א], לא ידעו את ה', והיו נוטים אחרי הדעות הכוזבות של מצרים כסברתם שכל ההנהגות הם בטבע המזלות כנודע, על כן בימי צאתנו מארץ מצרים נצטוינו ליקח טלה ראש המזלות לעבודת יוצרינו צור ישועתינו, להורות שכל כוחות המזלות והטבעיים נתונים תחת השגחתו יתברך שמו, על כן גאולתינו מארץ מצרים נקרא גאולת הדעת, זהו שאמר הש"י בכל פעם וידעתם כי אני ה', וידעו כי אני ה'" ('בני יששכר', מאמרי חודש אדר מאמר ג – דרוש ג).
ה'בני יששכר' מזהה את האזכורים הרבים של מושג הדעת בהקשר של סיפור גאולת מצרים בתורה, ומסביר שגאולת מצרים לא פחות משהייתה סיפור יציאה של עם מעבדות לחירות, הייתה פרויקט של תרפיה תודעתית. עם ישראל במצרים היה שבוי בתפיסות דטרמיניסטיות המאמינות בשעבוד האדם לחוקי המזלות והטבע. שידוד איתני הטבע במצרים ניפצו גם את התפיסה הדטרמיניסטית וגאלו את תודעת האדם לכדי תודעת חירות ואחריות מוסרית. מסיבה זו, לדעת ה'בני יששכר', נצטוו ישראל להקריב טלה כקורבן פסח. שכן, טלה הינו ראש לכל המזלות והקרבתו מבטאת את העליונות של האדם על המזל והטבע.
אמנם בימינו הגרסה של דטרמיניזם המזלות פחות פופולרית, אבל טובים ויפים דברי ה'בני יששכר' גם כלפי הגרסאות המודרניות של הדטרמיניזם, המפקיעות את האדם מחירותו ומאחריותו המוסרית.