הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בקהילת יהודי אתיופיה, שלושה ימים לפני פסח נהגו לאכול רק חומוס קלוי, "כדי שלא ניכנס לפסח עם דברי חמץ במעיים", כפי שאמר הקייס ברהן יהייס. אך מהו בכלל חמץ בעיני קהילת "ביתא ישראל"? שלא כמקובל במסורת הרבנית, שם רק חמשת מיני דגן נחשבים כחמץ, אצל "ביתא ישראל" כל מאכל עשוי להפוך לחמץ – המדד הוא לא סוג המזון, אלא הזמן. כל מאכל, גם בשר או חלב, עלול להיחמץ אם אינו נאכל בזמן. לכן יש לאכול הכל טרי, במהירות, רגע לפני שהוא הופך לבלתי ראוי – חמץ.
אולי דווקא היום, בעולם שבו יש לחמניות כשרות לפסח ופיצות על בסיס קמח תפוחי אדמה, ההבחנה בין חמץ למצה הולכת ומיטשטשת. זה מזכיר את הבלבול שבו אנו חיים – הקושי להבחין בין טוב לרע, בין שקר לאמת. המצה והחמץ עשויים מאותם רכיבים – קמח ומים – אך תוצאה שונה בתכלית. ההבדל טמון בזמן ובדיוק. אפילו מבחינה לשונית, בין "מצה" ל"חמץ" ההבדל הוא באות אחת בלבד – ה' במקום ח'. ההבדל הזה, קוצו של יו"ד, מכיל עולם ומלואו: בין אמת לשקר, בין גאווה לפשטות, בין מותר לאסור.
בחג הפסח, בו אנו מדברים על חירות ושחרור, מתחדדת השאלה: האם אנו יודעים להבחין בין אור לחושך? האם אנו יכולים לצאת משעבוד התודעה לחירות התודעה? מאז 7 באוקטובר, נדמה היה שדברים יתבהרו – אך גם כעת, רבים ממשיכים לתמוך בחמאס, ולהאשים את ישראל בכל עוול. איך ייתכן שאנשים רציונליים, במיוחד אחרי ההתנתקות, אינם מצליחים להבחין בין רוע מוחלט כמו חמאס, לבין מדינה שמגִנה על אזרחיה?
nathan-mcbride
בתוך כל זה, קשה להבין מי באמת פועל לצמצום פערים – ומי מנציח אותם. האם המדבר בשם "צדק חברתי" מבקש באמת תיקון – או משרת אינטרס אישי? אולי התשובה נעוצה בתפיסה עמוקה והיסטורית שמקורה באירופה – תפיסת "שרשרת ההוויה". בראש הסולם נמצא הא-ל, בתחתית – כל מי שאינו אירופאי לבן. זו התפיסה שהולידה את העבדות, הקולוניאליזם, הרדיפות. גם אם היום זה נראה רחוק, ההשלכות חיות ובועטות. בעולם של היום, ככל שעורו של אדם בהיר יותר – כך הוא נתפס כחזק, ראוי, אחראי. ולעומת זאת, כהי עור – גם אם מצליחים – נתפסים לעיתים כחלשים, כמסכנים. שורש הבעיה נעוץ בכך שהגזענות הומצאה, שוכללה והוצדקה כדי לשמר עליונות של קבוצות שלטון. "עליונות לבנה וגזענות… נוצרו על ידי המעמדות השליטים של מדינות אירופאיות כדי להצדיק כיבוש קולוניאלי ועבדות, שעליהם נבנה הקפיטליזם" (ג'סיקה קאסל). השילוב הזה של גזע, מגדר ומעמד יצר היררכיה קשה לשבירה. כאשר הלבנים מזוהים עם הכוח, הלא-לבנים עם הקורבן. בפועל, אנשים רבים הנאבקים למען שוויון – לעיתים דווקא משמרים את אי-השוויון, כשהם כובלים כל צד לזהות אחת בלבד. מנגד, אלו הדוגלים בערכים אוניברסליים – מציעים לא שוויון, אלא הפרדה. הם שופטים לפי צבע, מין או עדה – ומעניקים זכויות לא כזכות, אלא כחסד. כך נשמרת ההיררכיה – גם אם היא עטופה בשיח מוסרי. זה הוא מצב אבסורדי שמנציח ומעמיק את הבעיות החברתיות והפוליטיות במקום לפתור אותן. בשורה התחתונה כל זה יוצר קושי לזהות בין מדכה למדוכא, בין שולט לנשלט, בין מאיים למאוים.
לצערי, הבלבול הזה מתקיים גם כאן, בישראל. קיימת אסימטריה בלתי מובנת בין אשכנזים למזרחיים, בין חילוניים לדתיים – ולעיתים נדמה שהחברה כולה ממשיכה לפעול תחת היררכיה סמויה, שמכתיבה את השיח ומעצבת את התודעה. אנחנו אפילו מעניקים לה שמות: "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה".
בעיניי, ברובד העמוק יותר, השיח הסוער שמתחולל סביב המהפכה המשפטית וההפגנות, אינו רק פוליטי או משפטי – אלא נובע מאותן היררכיות מושרשות, שקיימות מתחת לפני השטח וממשיכות להשפיע על מי שזוכה להגדרה, ייצוג או לגיטימציה.
ובכל זאת, דווקא בתוך הבלבול הזה – אני חש תנועה. אמנם תנועה כואבת וסוערת, אך כזו שמצביעה על תהליך של בירור עמוק. נדמה שסוף סוף מתחיל תהליך של התעוררות. החברה הישראלית, כך אני מאמין, מצויה בתהליך של ריפוי שמביא עמו פוטנציאל לשחרור וזיהוי התחלואים. אף צד לא יכול לטעון ידי לא שפכו שמן לשיח הזה. כולנו אחראים.
בתוך כל המשבר הזה, טמון גם פתח להתחדשות תודעתית – יציאה מעבדות מחשבתית אל עבר חירות פנימית ותודעתית.
קהילת יהודי אתיופיה שומרת על פסח בתודעת "פסח מצרים" – חוויה חיה ומוחשית של יציאה מעבדות לחירות. ביום הארבעה עשר לחודש ניסן טובלים כולם בנהר, לובשים בגדי חג, ואופים מצות במהירות. זה אינו רק טקס – אלא תודעה של חירות שמתחילה מהגוף וממשיכה לנפש. אולי דווקא בתקופה כל כך מבלבלת – עלינו לשוב לאותה תודעה. לחזור למקום הפשוט, הישיר, שבו אנו יודעים להבחין בין אור לחושך, בין מצה לחמץ. קריאה להתבונן לעומק, להבחין בזמן, לזהות את הרגע המדויק בו הכול משתנה.
