הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')האירוע המכונן בו עלה הלל לגדולה, והתמנה לעמוד בראש חכמי ישראל, התרחש לדברי חז"ל בערב פסח שחל בשבת. הלל הגיע מבבל לירושלים בדיוק כאשר מנהיגי הדור, בני בתירא, נבוכו בשאלה האם יש לשחוט את קורבנות הפסח בערב פסח שחל בשבת. הלל הוכיח להם בגזרה שווה ובקל וחומר, שכשם ששאר קורבנות הציבור דוחים את השבת, כך הפסח דוחה את השבת. הוא אף ידע לצטט בעניין זה את שמעיה ואבטליון, גדולי הדור הקודם שהורו כן, ובעקבות למדנותו המשכנעת (לפי התלמוד הבבלי) או בעקבות המסורת שקיבל מרבותיו (לפי הירושלמי) פינו בני בתירא את מקומם, הושיבו את הלל בראש, ומינוהו נשיא עליהם (פסחים סו, א).
בתלמוד הירושלמי (פסחים לג, א) מוסבר שבני בתירא התלבטו בשאלה האם קרבן פסח נחשב כקורבן יחיד שאינו דוחה שבת, או כקורבן ציבור. נראה שלפי תפיסתם קורבן ציבור הוא רק כזה שנעשה על-ידי איש דת רשמי, הכהן, שלוקח את הבהמה לקורבן מהמלאי של בית המקדש שנקנה מתרומות כל העם, וכך הוא מייצג באופן מובהק את כלל האומה. קורבנות הפסח מובאים על-ידי משפחות בית ישראל באופן אישי, כאשר כל חבורה מביאה את הבהמה הפרטית שלה, ולכן לשיטתם יש מקום להחשיבם כקורבנות יחיד שאינם דוחים שבת. הכרעתו של הלל קבעה, למעשה, שכאשר כלל ישראל מביאים קורבנות כולם יחד באותו זמן ולרגל אותו מאורע, הרי זה קורבן ציבור, לא פחות מזה שמוקרב על ידי כוהנים בעבודתם.
הלל החשיב את המוני בית ישראל כגורם בעל משקל דתי, והדבר בא לידי ביטוי בהמשך אותו סיפור כשבני בתירא התלבטו בשאלה כיצד יהיו סכינים לשחיטת הפסח בשבת לאנשים שלא הביאו אותם לעזרה מבעוד מועד. הלל הכריע שיש להמתין ולראות מה יעשה הציבור, וסבר שאפשר לסמוך על האינטואיציה הדתית הישרה שמתבטאת במנהג המוני העם. הוא פעל על-פי הכלל, לפיו "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין… צא וראה מה הציבור נוהג, ונהוג כן" (ירושלמי פאה ז, ה).
הכרעות הלל אלה משתלבות בתפיסתו הכללית על מעמדו החשוב של כלל הציבור. הלל היה החכם שאמר: "אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר" (אבות ב, ד). קביעה זו הייתה רבת חשיבות במיוחד בתקופתו, בה התפלגו זרמים שונים בעם: פרושים, צדוקים, איסיים ויהודים נוצרים, והיו בהם כאלה שהתבדלו ופרשו מהחברה. אלמלא החורבן עלול היה עם ישראל להתפצל, ו"היתה תורה נעשית כשתי תורות" (סוטה מז, ב)
חידושו של הלל המשיך בתפיסה מכילה ורחבה של הציבור ושל מי שראויים להיכלל בו. הלל הורה שעל האדם להיות "אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א, יב), והמושג "בריות" הוא בסיסי וכוללני ומתייחס גם "לרחוקים מתורת ה' ועבודתו" (תניא, פל"ב). גישה זו הנחתה אותו כשבחר לקבל גרים שלא עמדו בקריטריונים הנמדדים בפלס ("אמת הבניין"), והיא אפשרה לו לקבל בסבלנות ובסובלנות את האדם שהטריד אותו בשאלות קנטרניות בבית המרחץ (שבת לא, א). תלמידי הלל למדו ממנו לשמוע בקשב רב את דברי החולקים עליהם כדברי הגמרא: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן" (עירובין יג, ב). בית הלל לא קבעו את עמדותיהם באופן אוטומטי לפי מי שאמרה, אלא פעלו עניינית בהתאם לאמת ולא לפי פוליטיקה של זהויות.
בית הלל עיצבו גישה ממלכתית-דתית בנכונות לקבל ולהכיל כל יהודי בבית המדרש בניגוד לבית שמאי שדגלו בחינוך סלקטיבי ואקסקלוסיבי, וגיבשו קריטריונים מחמירים לקבלת תלמידים בבית המדרש. לשיטתם: "אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר". לעומתם קבעו בבית הלל: "לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים" (אדר"נ ב, ט). עם ישראל על כל סוגיו ומגזריו מוזמן לבוא בשערי בית המדרש שלהם.
ערב פסח שחל בשבת מזכיר לנו את דרכו של הלל בדבר מעלתו של כלל ישראל לגווניו, את ערך הציבור, וחשיבות השמירה על אחדותו, את האיסור לפרוש מן הציבור ואת הנכונות להכיל את כל הבריות לסוגיהם בבית מדרשנו בלי תיוגים וסינונים, להקשיב לכל דעה בכבוד ולקבל האמת ממי שאמרה, ולא לפי מי אמרה (שמונה פרקים לרמב"ם, בהקדמה).
המילה "צבור" היא גם ראשי תיבות של צדיקים, בינוניים ורשעים. בליל הסדר, אנחנו מדברים אל כל ארבעת הבנים, כשגם הרשע נמצא אתנו בתוך ההגדה ובתוך הסדר. את ההכלה וההכללה הללו יש לכרוך כהלל, ולקחתה אתנו לכל ימות השנה.
