יעקב ספוקויני"מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמֹר כֹּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ" [פסחים י' ד]. מהי הגנות? רב אמר 'מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו' ושמואל אמר 'עבדים היינו לפרעה במצרים'. ומהו השבח? לפי רב השבח הוא 'ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו' ואילו לפי שמואל השבח הוא 'ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה'. כתב בעל 'התודעה' כי אין פה באמת מחלוקת אלא כל אחד פשוט מציין משהו אחר. לפיכך אנו אומרים את שני הקטעים. יתרה מכך, גם בתשובות לחכם ולרשע מתחילים בגנות ומסיימים בשבח, כי שיטת ההגדה כולה, להתחיל בגנות ולסיים בשבח.
נראה, כי גם אנו צריכים ללמוד מאירועים קשים בהיסטוריה ולספר בשבחו של מקום על שזכינו בדורנו למדינה עצמאית משלנו. חג הפסח תש"ח ממחיש תובנה זו במדויק. פחות מחודש לפני הכרזת העצמאות חגגו בלא מעט מקומות את הפסח בצמצום ותחת סכנת חיים, אך גם בציפייה ובתקווה גדולה לעצמאות ולגאולה.
בירושלים עדיין היה מחסור. נכון, המצור על העיר נפרץ, אך האספקה עדיין הייתה בצמצום וגם התנועה אל ירושלים וממנה נעשתה אך ורק ברכבים צבאיים או בליווי צבאי. מטבע הדברים המצרכים הנחוצים לליל הסדר היו אף הם במשורה.
הניתוק והמחסור יצרו יחסים מיוחדים בין יהודיי העיר. רבים הזמינו את שכניהם לסדר ובלבד שלא יעשו את ליל החג המשפחתי לבדם. ברם, הגעגועים לבני המשפחה רק התגברו. אחד המתגעגעים היה הראשל"צ, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שכתב לילדיו ומשפחותיהם: "מחמדי נפשי… זה כששה חדשים שלא נפגשתי אתכם וגעגועי אליכם הולכים וגוברים מיום ליום לאין נשוא. בשבוע שעבר ניתנה לי ההזדמנות לנסוע לתל-אביב באווירון דרך ים המלח, וכמעט הייתי נוסע, כדי לראות את כולכם, אבל ברגע האחרון ביטלתי נסיעה זאת על פי עצת רבים שמנעוני מעשות צעד מסוכן זה, שהנסיעה עד ים המלח היא לא פחות מסוכנת מדרך ירושלים תל-אביב.
"יום יום אני אומר לכתוב אליכם ודוחה זאת ליום המחרת, בתקוה שיוטב המצב ואוכל להזמינכם לליל הסדר שלו אנו מצפים בציפייה הדדית כל השנה. חיכיתי לכך עד היום אבל לצערי לא נמלאה תקוותי זאת, אמנם סכנת הדרך התמעטה במידה ידועה, אבל לא בוטלה לגמרי ונסיעה המונית סדירה טרם הייתה, ואיני יודע אם תסודר עד ימי החג… מצד שני המחסור במצרכי מזון עודנו גדול בירושלים … בקושי רב אני משיג מעט חלב וחבילת חמאה… חיזקו ואימצו בניי היקרים, וחוגו את חג חרותנו בשמחה… לשנה הבאה בגאולה שלמה… ויחד כולנו נחוג את המצות ברוב שמחה ובארץ ישראל בני חורין."
כשבוע לפני פסח, במבצע 'הראל', הגיעו לעיר כ-600 משאיות אספקה בשלוש שיירות ובהן גם מצרכי החג. יונה כהן (בזמנו הכתב הפרלמנטרי של 'עיתון הצפה') בספרו "ירושלים במצור" כתב: "כמה שעות לפני החג היה אפשר לראות מדורות אש בפתחי בתים רבים. תושבים בישלו והכינו סעודת חג. בליל הסדר ישבנו לאור נרות ולהד צליליה של 'הסימפוניה הבלתי גמורה' של יריות רובים ומרגמות, אך בשורת שחרור חיפה הרנינה את ליבותנו". בשיירה האחרונה לפני החג, הגיע לירושלים גם יו"ר הסוכנות היהודית דוד בן-גוריון, שבא לחוג את הסדר עם החיילים במחנה שנלר. את הסדר ערך הרב יעקב ברמן. בן-גוריון, שרצה לעודד את המסובים, נשא נאום נרגש ואמר בין היתר: "אל ייפול רוחך ירושלים. עמדת בגבורה מתוך סבל מחריד. העם היהודי כולו עומד איתך. תפארת הנוער שלנו, המגינים ונהגי השיירות חירפו נפשם למענך. שלשלת עמדות אויב במערבך ובצפונך הולכת ונהרסת, ונכבשת בידי לוחמנו. לא נשכחך ירושלים ולא תשכח ימיננו". שלושה שבועות אח"כ הכריז בן- גוריון על הקמת מדינה יהודית בא"י והגיעה עת החירות!
Yaakovspok1@gmail.com
