מירון ח. איזקסוןבספרו החשוב "מנוס מחופש" (הוצאת דביר, תשפ"ד), כותב בין השאר אריך פרום בהתייחסו למלחמת העולם השנייה: "נאלצנו להכיר בכך שמיליוני בני אדם בגרמניה היו להוטים לוותר על החופש שלהם, ממש כפי שאבותיהם היו להוטים להיאבק עליו. נאלצנו להכיר בכך שבמקום לשמוח בחופש, הם ביקשו דרכים להימלט ממנו, ושמיליונים אחרים היו אדישים ולא האמינו שהגנה על החופש הִיא מטרה שראוי להיאבק ולמות למענה".
היבט מציאותי ומאיים זה מוכר לנו לצערנו היטב מההיסטוריה האנושית. החופש הוא מצד אחד ערך אנושי מוביל ומושא נעלה להשגה, ומצד שני הוא מעמיד את האדם במצב קיומי מפחיד העלול לגרור אותו מחדש להתפתות להגבלת החופש ולמוכנות לצייתנות חסרת גבולות. ובניסוחו של אריך פרום: "כל צעד בכיוון של אינדיבידואליזציה גוברת, מאיים על בני האדם בסוגים חדשים של חוסר ביטחון. ברגע שהקשרים הראשוניים נותקו, אין כל אפשרות לשקם אותם… אם התנאים הכלכליים והחברתיים והפוליטיים שבהם תלוי כל תהליך האינדיבידואליזציה אינם מספקים בסיס למימוש העצמיות… ובה בעת בני האדם מאבדים את הקשרים שהעניקו להם ביטחון, נוצר פער שעושה את החופש לעול כבד מנשוא. במצב כזה החופש נעשה שם נרדף לספקות, לחיים חסרי משמעות וכיוון, ומתעוררות נטיות חזקות להימלט מחפש מעין זה לכניעה…".
הניתוח הזה, עם כל מגבלותיו, מעורר מחשבות לא קלות. האדם מבקש באופן טבעי ביותר להשתחרר ממגבלות מעמדיות, חברתיות ואישיות החלות על חייו, אולם עלול דווקא לאחר "השחרור" לחוש בודד, מתוסכל ובלתי בטוח בעצמו. נדמה לי, שבמציאות המודרנית והפוסט מודרנית שבה אנו חיים, התנועתיות הזאת תכופה ביותר. אנו מנסים לשחרר את עצמנו ממיני מסגרות שונות הנראות לנו מעיקות, ובאותה עת עלולים לחוש מרחפים, בלתי יציבים, בלתי מחויבים, בודדים ואפילו אובדי דרך.
לדיוננו הקצר בחופש האנושי ראוי להוסיף היבט נוסף. אחת השאלות הוותיקות והנוקבות בהגות הכללית ואף בהגות היהודית עוסקת בשאלת קיומו של חופש הבחירה האנושי. עובדה היא שבפילוסופיה היהודית הנטייה המובילה היא לקיומו של חופש בחירה, ועיקר הגיוון חל על מידת קיומו ואופיו. המשפט המנחה "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים", בוודאי ניתן לפירוש מרחיב ולפירוש מצומצם, שהרי "יראת שמיים" רלוונטית לפרקים נכבדים בחיינו. גם המשפט "הכל צפוי והרשות נתונה", ניתן לפירוש דיאלקטי יותר או פחות ואף לכיוון מפתיע שאותו מציין פרופ' אפרים אורבך ז"ל בספרו על אמונות ודעות בחז"ל. על פי כיוון זה, ייתכן שהמילה "צפוי" נאמרה כאן במובן של הסתכלות וראייה של הבורא על כל המתרחש בעולמו, ופחות במובן של צפי כלפי העתידseen) ולא (expected. גם בכך לא נאריך כאן. אולם, הדבר החשוב בעיניי להדגשה הוא האופן הבלתי עקבי שבו רבים מעִמנו מתייחסים לקושייה של בחירה חופשית. מצד אחד, אנו ממהרים להטיל אחריות על אנשים אחרים (ולעיתים גם על עצמנו …) למחדלים שלנו, וכמובן גם להישגים שלנו; מצד שני, אנו גם ממהרים לדבר על כך שבפועל האדם מוגבל מאוד בהיקף החלטותיו העצמאיות. ייתכן מאוד שגם כאן אנו מאוד מושפעים מיחסינו למקרה ולאדם העולים לדיון באותו מקרה. ככל שנחוש קרבה רגשית לאדם המדובר, נשבח את יכולתו במקרה של הצלחה ונמעיט מאחריותו במקרה של כישלון… וכמובן, לגבי אדם שאנו פחות מחבבים ננהג בדרך הפוכה.
ועוד הערה חשובה בעיניי: אנשים רציונליים רבים מקבלים את הכללים ההכרחיים בעולם, את חוקיו ואת טבעו. והנה, דווקא במה שנוגע לאדם הם מסוגלים לטעון בקלות יחסית שיש לו בחירה חופשית במעשיו. הם אומרים זאת בלי להפְנים שבכך הם מקבלים קיומו של פלא, שלא לומר נס. שאחרת כיצד ניתן להסביר שבעולם "הכרחי" "וטבעי" ישנה "חריגה" כה דרמטית ולפיה ליצור מסוים אחד, האדם, ניתנה האפשרות לפעול באופן עצמאי, גם אם נגביל את היכולת הזאת לתחומים מוגדרים ואפילו מוגבלים.
ביקשתי להביא בפניכם הערות אחדות על החופש האנושי, בהקשרו של חג החירות. כמובן, איני יודע מתי אדם מסוים או עם מסוים בכלל בשלים לקיים חופש מחשבתי ומעשי בקרבם. אין להתעלם גם מהעובדה שדווקא בתקופתנו נוהגים ליחס הרבה מאוד מנטיות האדם לסיבות גנטיות ופסיכולוגיות. בין הלוחמים הבולטים ביותר על חופש, נמצא לא פעם את אלה הדוגלים בדטרמיניזם חמור. גם בין אלה המחנכים לאחריות האדם למעשיו, מכיוון אמוני או מכיוון מוסרי, יש אלה המגבילים זאת לתחומים הנוחים להם. חלק ממגבלות אלה נובע מכך שזנחנו את הדרישות הערכיות מהאדם לטובת אמות מידה.
