בזמן משבר הקורונה – מי קובע את כללי עבודת ה'?

"המרחק לאהבה/ כמו הרוח ללהבה/

אש קטנה היא מכבה/

אש גדולה היא מלבה"

(חנניה רייכמן).

פרשת השבוע-שמיני, פותחת באחד האירועים המיוחדים והשמחים ביותר: ביום השמיני למילואים לחנוכת המשכן-ראש חודש ניסן, השיא של כל ההכנות והתרומות, יום השראת השכינה על המשכן.

אהרון ובניו מקריבים את הקורבנות, ואהרון מברך את העם. ביום זה הוא מוכתר לכהונתו ומשלים את כל מלאכתו. הוא נכנס לאוהל מועד ושוב מברך את העם.

באותו זמן ממש לוקחים נדב ואביהוא את מחתתם ועושים מעשה…

הם מקריבים אש זרה שלא נצטוו עליה… ואז יוצאת אש ושורפת את שניהם.

חטאם היה שהם עשו דבר אשר לא נצטוו עליו, למרות שהמניעים שלהם היו נעלים.

העונש לכאורה הוא דיכוי של ספונטניות. אך עבודת ה' היא על פי צווי ה', אחרת המרחק לעבודה זרה קצר מאד…

מרוב להט דתי הם האמינו שהבורא מורה להם לנהוג בניגוד לחוקים ולמוסכמות.

אומר הרב יונתן זקס: הבאת אש זרה למזבח אולי נראית עבירה קטנה, אך בתחום הקודש, גם מעשה לא מורשה יוצר סדק במעטפת הכללים שעלול להתרחב לכדי שבר. ממש כמו שבכורים גרעיניים נדרשים נוהלי בטיחות מחמירים…

ובימים שעברו עלינו, של מגיפת הקורונה, המדומה לאש המתפשטת ללא שליטה, מי קובע את כללי עבודת ה'? איך וכיצד? האם עלינו להמשיך להתנהג כרגיל, בדבקות, התרגשות והתלהבות או שמא החוקים השתנו לעת עתה ועלינו לציית להם על מנת שנזכה להתפלל כדרכנו, עם שוך הסערה?

התשובה נראית לי ברורה.

והיטיב לדייק הרש"ר הירש אודות האש הזרה: "לא התחום האפל של התרגשות הנפש והדמיון, אלא דעה צלולה ושכל חריף ומפוכח, הם הנדרשים לכל מעשי מצוות ה'. בני אהרן מתו מתוך שהלכו שבי אחר התרגשות ליבם, ומכאן הלקח לכל כהני העתיד ולכל מורי ההוראה בישראל: אל ילמדו רק את מה שליבם אומר להם, ואל יהיו בעלי דמיון טועה ומתעה".

(שמיני, תשפ"א)