סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתפרשת השבוע, פרשת חיי שרה, מספרת על קניין שדה המכפלה בכסף מלא. מעבר לחשיבות העצומה בהעמקת השורשים וההיאחזות בארץ ישראל, למדנו מן הפרשייה הזו על מחויבותו של אברהם אבינו לקבורתה של שרה אמנו. אברהם אבינו לא חוסך כל מאמץ, כדי להבטיח את קבורתה של שרה באופן המכובד ביותר.
מעשה אבות סימן לבנים, ומדורי דורות עם ישראל מקפיד הקפדה רבה על הטיפול בנפטרים ובחללים. בשבועות האחרונים קיבלנו תזכורת כואבת לחרדה הגדולה של כולנו, להשבת אחינו החללים החטופים מידי ארגוני הטרור ברצועת עזה. מדינת ישראל והחברה הישראלית כולה לא ינוחו ולא ישקוטו עד שיובאו כולם לקבר ישראל בכבוד.
לפני 31 שנים בדיוק, בכ"ד במרחשוון תשנ"ה, נפטר האלוף הרב שלמה גורן זצ"ל. בין חידושיו הרבים, קבע הרב גורן עוד בימי מלחמת הקוממיות, שכדי לשמור על כבוד חללי צה"ל ובני משפחותיהם, כלל החללים ייקברו בארון. אף שהיה בכך שינוי מן המנהג המקובל בארץ ישראל, הרב גורן היה סבור שזו הדרך הנכונה, וכך נהוג עד עצם היום הזה.
המנהג לקבור בארון חוזר אלפי שנים אחורה, והתורה מספרת על יוסף הצדיק ש"הושם בארון במצרים". בסוגיות שונות בש"ס עוסקים חז"ל בהבאת "ארון למת", ומשתמע בפשטות שאכן היו קוברים את המתים בארון. בגמרא במסכת נזיר (דף נ"א) ישנו דיון הלכתי שלם לגבי סוג הארון שבו קברו והשפעתו על הלכות שונות בהלכות טומאת מת, אך גם שם פשוט וברור שקבורה הייתה בארון.
הרמב"ם (הלכות אבל, פרק ד') מתאר את "מנהג ישראל במתים ובקבורה", ובתוך דבריו כותב: "ויש
להן לקבור בארון של עץ". הרדב"ז בפירושו שם מסביר שהיה מקום לומר שהקבורה חייבת להיות דווקא בעפר ובלי ארון, ולכן חשוב היה לרמב"ם להדגיש שניתן לקבור גם בארון של עץ. הרדב"ז מסיים וכותב, שגם העץ מטבעו מתפרק באדמה, ועל כן סופו של התהליך בכך שהכל היה מן העפר והכל שב אל העפר.
בתלמוד הירושלמי במסכת כלאים (פרק ט' הלכה א') מסופר שרבי יהודה הנשיא ציווה על בניו שיקברוהו בארון "הנקוב לארץ". לכאורה, ניתן להוכיח גם משם שהקבורה התבצעה בארון, אלא שהארון נדרש להיות נקוב אל הארץ, כדי שהבשר ישוב אל העפר.
עם זאת, הרמב"ן (בספרו "תורת האדם", שער הקבורה) למד ממנהגו של רבי יהודה הנשיא, שהדרך הנכונה היא לא לקבור בארון כלל אלא ישירות באדמה. הרמב"ן מוסיף ומסביר, שהארון שציווה רבי על בניו להתקין עבורו – היה ארון ללא תחתית. כלומר, המת עצמו מושכב על האדמה ממש, והארון נמצא מעליו. יש מן האחרונים (שדי חמד, מערכת ראש השנה; וראו את סיכום הדעות במאמרו של ידידי סא"ל במיל' הרב איתי בר ניצן, בתוך: תחומין מ"ב) שהציעו שזו גם דעת הרמב"ם, כלומר שאותו "ארון של עץ" שכתב עליו הרמב"ם הוא ארון בלא תחתית.
בעקבות הרמב"ן פסק גם השולחן ערוך (יורה דעה, שס"ב א'): "ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש". כלומר, אפשר לקיים מצוות קבורה גם בארון, אך קבורה בקרקע בוודאי עדיפה.
בארץ ישראל התקבל מנהג זה של השולחן ערוך, ובצירוף טעמים שבתורת הנסתר, המהווים באופן קבוע שיקול מרכזי בהלכות קבורה ואבילות, נקבעה ההלכה שאין קוברים בארון כלל. עד כדי כך הקפידו על הלכה זו, שהרב צבי פסח פרנק, רבה הראשי של ירושלים, הורה (בשו"ת הר צבי, יורה דעה רס"ט) שאפילו מתים שהעלו את עצמותיהם בארון מחו"ל – יוצאו מן הארון, וייקברו בקרקע ממש.
כך כתב גם בשו"ת מנחת יצחק (ה' צ"א), והדגיש: "והנה הגם שמצינו בש"ס ובשולחן ערוך שעשו בימים קדמונים ארונות למת מאבן ושיש וחרס, מכל מקום כיון דלא שמענו שיעשו כזה בדורותינו, מסתמא יש טעם בדבר, גם לבי מהסס לעשות חדשות".
כאמור, על אף ההקפדה הגדולה הזו בארץ ישראל, קבע הרב גורן (שו"ת משיב מלחמה, חלק ג' שער ו' שאלה א') שכלל חללי צה"ל ייקברו בארון. לאחר שסיכם את המקורות השונים לעניין זה של קבורה בארון לאורך הדורות, הוא מוסיף ועומד על הצורך המיוחד לקבור את חללי צה"ל בארון, לנוכח העובדה כי על פי ההלכה מי שנהרג בקרב או על קידוש השם נקבר עם בגדיו, ובלי עיטוף בתכריכים; וכמו כן לעיתים נקברים חללי צה"ל שגופתם אינה שלמה, או שעבר זמן מיום נפילתם ועד הבאתם לקבורה.
במצבים כאלה, הדרך היחידה לשמור על כבוד המת ועל כבוד משפחתו, כמו גם על מורל חבריו שמשתתפים בהלווייתו, היא לקבור בארון. היות שעל פי ההלכה ישנו איסור חמור לשנות בין המתים, וישנה חובה לנקוט באחידות בכל הקשור לסדרי הקבורה, הורה הרב גורן לקבור את כלל החללים בארון. אמנם, כדי לקיים את צוואת רבי יהודה הנשיא, מקפידים עד היום שיהיו חורים קטנים בצידי הארון, כך שיהיה חיבור ישיר בין הנקבר ובין הקרקע.
הרב גורן מוסיף ומחדש בתשובתו, שאמנם ישנו מנהג קבוע בארץ ישראל שלא לקבור בארון, ואולם: "גם לפי ההלכה אין נוהלי הקבורה של החיילים במלחמה זהים עם הקבורה האזרחית, וזה נובע מצורכי הביטחון שנקבע גם על ידי המורל של הלוחמים … מכיון שצה"ל מהווה על פי החוק כקהילה נפרדת בעל אורח חיים שונה מן האזרחים, היינו רשאים אנחנו להנהיג בצה"ל נוהל שונה גם בסדרי הקבורה, ואין בזה משום שינוי מנהג המקום כי צה"ל כינו כמקום מיוחד ככתוב והיה מחנך קדוש". תפיסה זו ליוותה את הרב גורן כל ימיו, והוא אכן ראה בצה"ל בכלל, ובחללי צה"ל בפרט, "קהילה בפני עצמה", שיש בה הקפדה יתרה על כבוד החללים ובני משפחותיהם.
הרב גורן היה עצמאי עד מאוד בפסיקותיו ההלכתיות, אך דווקא בתשובה הזו הוא כותב שלפני שקבע את הנוהל הצבאי המחייב, הוא נועץ ברבה הגדול של ירושלים – הרב צבי פסח פרנק זצ"ל. הרב פרנק התנגד אמנם לכל שינוי מסדרי הקבורה המקובלים, ובכל זאת הסכים עם הפסיקה הייחודית ביחס לחללי צה"ל, וכך כתב הרב גורן שם: "לאחר התייעצות עם הרב הראשי לירושלים הגאון המנוח ר' צבי פסח פרנק שהיה מגדולי הפסוקים בזמנו הסכים על ידי להנהיג בצה"ל קבורה בארונות, ולנקב את הארונות בנקבים כדי שתחשב זו קבורה בארץ. ואם איני כדאי לקבוע הלכה לדורות כדאי הגרצ"פ פרנק לסמוך עליו בשעת הדחק, כאשר נוכחנו לראות שזוהי הדרך היחיד לשמורה על כבודם של גיבורי צה"ל הקדושים והטהורים שהקריבו עצמם על הגנת העם והארץ וכולנו מצווים בכבודם".
