עו"ד פרופ' אבי וינרוטפרשת 'מצורע' עוסקת בין השאר בנגעי בתים. אומר המדרש (ויקרא רבה י"ז, ד') "אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה. נגעים הבאים על האדם, תחלה הם באים בביתו. אם לא חזר בו, הרי הם באים על בגדיו. לא חזר בו, הרי הם באים על גופו". משמע, כי נגע בבית הוא ראשיתה של פורענות. ואכן, במסכת ערכין (דף ט"ז עמ' א') מצינו כי "על שבעה דברים נגעים באים: על לשון הרע, על שפיכות דמים, על שבועת שוא, על גילוי עריות, על גסות הרוח, על הגזל ועל צרות העין". מצד שני, מצינו ברש"י (ויקרא י"ד, ל"ד) כי נגעי בתים מהווים בשורה טובה "לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית – ומוצאן".
נשאלת השאלה, כיצד ייתכן כי הנגע שבסודו הוא עונש על עבירה, יהווה סגולה לפרנסה ועושר? על שאלה זו משיב רבי לוי יצחק מברדיטשב, כי השמחה אינה נובעת ממציאת הממון כשלעצמה אלא מהעלאת ניצוצות הקדושה, שהיו אצורים במטמון שנמצא, ואשר נגאלו עם השמדת הקליפה הרעה שעטפה אותם.
כדי להבין את הדברים נעיף מבט לפרק בתורת החסידות השאוב מקבלת האר"י. כל ההוויה בעולם קיימת רק מכוח דבר אלוקים, שברא את העולם בששת ימי בראשית וממשיך לקיימו בכל רגע נתון. העיקר הראשון מי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם אומר "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". ה' "יוצר אור" בהווה. דבר ה' המקיים את הבריאה, הוא בבחינת ניצוץ אלוקי.
לעיתים מקיים ניצוץ זה דבר שאינו ממלא את ייעודו, ואף מתנגד לקדושה. במקרה זה נמצא כי הניצוץ הקדוש שבוי בקליפה של טומאה. הוא מייחל שיפדו אותו ויעשו בו שימוש ראוי. שאיבת הניצוץ הקדוש מתהומות ההוויה הטמאה גואלת אותו, ואף מביאה לעקירת שורש הקיום של ההוויה הטמאה ולביטולה. עבודת האדם היא על כן להפריד את הטוב מהרע, ולגאול את ניצוצות הקדושה.
עבודה זו של האדם מתבטאת, מטבע הדברים, גם ביחסו לרכוש. בספרו "פרדס רימונים" (חלק ב', מצווה קנ"ה) מבאר רבי משה קורדובירו כי הרכוש ששאלו בני ישראל מהמצרים לא נועד להעשיר את ישראל, אלא להוציא את ניצוצות הקדושה ממצרים. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק" (ויקרא לחג הפסח – מאמר ל"ט) מוסיף ומבאר כי "מה שבישרו לאברהם אבינו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא הייתה הכוונה על ריבוי כסף וזהב, שהרי אצל אברהם אבינו לא הייתה חשיבות לכסף וזהב. אלא "ענין ואחרי כן יצאו ברכוש גדול היינו – שיוציאו הקדושה משם". מעתה מובן ביאורו של רבי לוי יצחק כי הבשורה הטובה שנמסרה לעם ישראל הייתה כי ימצאו מטמון בבתים, שאותם ינתצו עקב נגע צרעת ויביאו לשימוש ראוי ברכוש, כך שייגאלו ניצוצות הקדושה.
רבי לוי יצחק לא רואה כסף, הוא רואה קדושה. גם בשעה ששבעה חטאים גרמו לטומאה ולניתוץ ביתו של אדם, עם ניתוץ הבית הגיע הרע אל סופו ובקע ממנו ניצוץ אלוקי קדוש – שהוא מטמון גדול. אל לו אפוא לאדם למרר בבכי על ההוויה הגשמית שהגיעה אל סופה, חלף זאת מוטל עליו לשמוח על האור הרוחני הבוקע מעמקי המצולה, ועל האוצר הרוחני המתגלה מבין ההריסות.
