ספוקויני יעקבבתפילת הבוקר אנו אומרים "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" [שמות טו' ב'] ועל סמך פסוק זה אמרה הגמרא [שבת קלג:] "התנאה לפניו במצוות: עשה לפניו: סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה", שזהו המקור להידור מצווה. דומה שאין חביבה כמצוות הסוכה להדר בה. במיוחד כאשר היא נעשית יחד עם ארבעת המינים, לגביהם ההדר כבר מופיע בפסוק "ולקחתם לכם פרי עץ הדר". ואין סוכה ללא אושפיזין.
שבעת האושפיזין הם אבות האומה. גולה אחר גולה הלכו ולא הגיעו אל המנוחה והנחלה, אלא לאחר עמל ותלאות. אברהם נדד מחרן לא"י דרך כשדים ואח"כ למצרים ושוב לא"י. יצחק נאלץ לגור בארץ פלישתים. יעקב נדד לארם ואח"כ למצרים. יוסף נמכר לעבד בארץ זרה. משה ברח למדיין ואח"כ יחד עם אהרון הנהיגו את בנ"י במדבר 40 שנה. דוד ברח למדבר, לגת ולמואב ולא היה לו מנוח מפני המלחמות. מדוע טלטלם ה' ממקום למקום בלי מנוחה? משיב בעל 'התודעה', "כדי שיהיו באים בכל מקום וזורעים שם אורותיהם ומשפיעים טובה וברכה על כל העולם כולו"
גורל דומה עלה בחלקם של האושפיזין המיוחדים של אריה שטיינברגר מבודפסט. ר' אריה היה שוחט וסופר סת"ם וגם צייר מחונן. בעבודתו כסופר נהג להקדיש לבני משפחתו הגדות ומגילות לכבוד שמחות וימי הולדת. את הכתוב עיטר בציורים מיוחדים. כשרונו הגדול בא לידי ביטוי בקישוטים המיוחדים שיצר בסוכה המשפחתית בבית בתו רגינה.
אריה יצר ארבע יריעות בד קנבס גדולות שבהן שילב תפילות הקשורות לחג הסוכות: סדר האושפיזין, תפילת הנכנס לסוכה והנפרד ממנה, ברכת ארבעת המינים ועוד. בתחתית כל יריעה צייר גם תמונות מבית הכנסת ברחוב דוהאן בבודפסט ותמונות מחיי משפחתו. את דמויותיהם שילב רק לאחר שברר כי הדבר תקין הלכתית. באחת מהן רואים את נכדתו פירושקה ובידה התינוק יהודה. ציורי האושפיזין לוו בתמונות רקע של נופים תנכ"יים מא"י. הציורים המרהיבים מילאו את כל ארבע דפנות הסוכה המשפחתית ויהודי בודפסט נהגו לבוא ולצפות בהם במהלך ימי החג.
אריה נפטר ב-1942, כשנה וחצי לפני הכיבוש הנאצי. הסכנה הנאצית הייתה מוחשית. נכדו אנדור, ראה את הנולד, גלגל את יריעות האושפיזין, עטף אותן היטב, והפקיד אותן למשמרת במרתף בית הכנסת. כמה מבני המשפחה מצאו מקלט ב'בית הזכוכית' של התעשיין ויס, שהפך ביוזמת משה קראוס ובחסות השגריר השוויצרי קרל לוץ למקום מבטחים ליהודים רבים. אחרים מבני המשפחה נתפסו ונרצחו בידי הנאצים.
אחרי השחרור חזר אנדור לביהכ"נ, הוציא את יריעות האושפיזין והעבירן לפירושקה. השלטון הנאצי התחלף בשלטון קומוניסטי ובני המשפחה חיפשו מוצא. חלקם הצליח להגר לארה"ב, אך פירושקה ובעלה יינו לינדנבלט נשארו עם ארבעת ילדיהם בבודפסט.
באוקטובר 1956 פרץ 'המרד ההונגרי' נגד ברה"מ. המורדים החזיקו מעמד קצת יותר משבועיים, אך נכנעו לדיכוי הכוחני של הרוסים שפלשו עם טנקים לתוך בודפסט.
בינתיים, ניצלו בני משפחת לינדנבלט את הכאוס שנוצר במדינה על-מנת לנסות לצאת מהונגריה. מדינות אירופה המערבית פתחו אז את גבולותיהן למהגרים שוחרי החופש. אנדור, אחיה של פירושקה שלח אליה שני אנשים עם משאית כדי לסייע למשפחה לצאת בחשאי מהונגריה. בנוסף לחפצים האישיים, לקחה עמה הנכדה פירושקה גם את יריעות האושפיזין. כשיצאו, לפנות בוקר הבחינו חיילים כי מדובר במשאיות של נמלטים. המשאיות נעצרו בידי הצבא הרוסי ונאלצו לחזור לבודפסט. כמה שבועות אח"כ ניסו בני משפחת לינדנבלט שוב את מזלם, והפעם בזכות תושייה, שוחד ונחישות הצליחו להגיע לאוסטריה. אנדור חיכה להם בווינה ואף סידר להם ויזות לארה"ב. ציורי האושפיזין פיארו את סוכת המשפחה בברוקלין, אך כאשר נפתח מוזיאון המורשת היהודית [2005] נמסרו יריעות האושפיזין למוזיאון והוא שומר עליהן בהידור הראוי להן.
Yaakovspok1@gmail.com
