בין אושר לכאב

מדי שנה, קיימת תחושת רתיעה מקריאת התוכחה, מפאת אימת הקללות המרובות שבתוכה. אמנם, יש בפרשתנו  גם ברכות, אבל הרושם שיש חוסר איזון בין הברכות לקללות. כמותית מדובר על 30 פסוקי קללה, לעומת 13 פסוקי ברכה. וכך כותב רבנו בחיי: "ודע כי פסוקי האלות רבים מפסוקי הברכות, וכן באלות של משנה תורה, והיה זה כדי לאיים על הבריות ולהפחידם על העבירות בריבוי הקללות".

לעומתו, אבן עזרא סבור באופן שהקללות אינן מרובות מהברכות, וזו לשונו: "וריקי מוח אמרו, כי הקללות רבות מהברכות, ולא אמרו אמת. רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו בקללות פרטים". כלומר, לדעתו, הברכות נסקרו בתמציתיות על ידי כללים, ואילו הקללות נכתבו בפירוט נרחב, ועובדתית הקללות אינן מרובות מהברכות.

באחד משיריו קובל יהודה עמיחי על "טשטוש האושר ודיוק הכאב", וכך הוא כותב: "אני חושב על הדיוק בו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי הרופא. אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים: זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר זה שורף וזה כאב חד, וזה קהה, זה פה בדיוק פה. כן. כן. האושר מטשטש את הכל. שמעתי אומרים אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא, הרגשתי כמו בשמיים. ואפילו איש החלל שריחף בחלל קשור לחללית ורק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים, טשטוש האושר ודיוק הכאב, ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד, גם את האושר העמום ואת השמחה".

כלומר מצד אחד, קיימת נטייה אנושית לתאר את הכאב לפרטי פרטים, ומצד שני, את החוויות החיוביות אנו נוטים לתאר באופן תמציתי. כאשר רע לנו יש הרבה מה לספר, כאשר טוב לנו אנחנו מקצרים בתיאורים. משאלתו של יהודה עמיחי היא שנתאר את האושר העמום בצורה מדויקת ומפורטת יותר. לא להסתפק בניסוחים קצרים אלא לבוא בניסוחים מפורטים, בדיוק כפי שאדם יודע לתאר את מכאוביו.

בימים אלו שבין ייאוש לתקווה, ימים של ציפייה, יש צורך לחזק את נקודות החוזקה שקיימות בחברה הישראלית, כדי שנוכל לחיות חיים נורמטיביים. ויקטור פראנקל, שהיה שלוש וחצי שנים במחנות המוות הגרמניים, מצטט בספרו את ניטשה: "מי שיש לו 'מה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". לכן, יש צורך לחדד את האידאולוגיה ולחזק את הערכים שלמענם אנו חיים.

דווקא פרשתנו מקפידה לקצר ולתמצת את רגעי האושר. בעוד את הקללות מתארת התורה לפרטי פרטים, הרי שהברכות מתוארות בצורה כללית יותר. ייתכן שחשבה התורה שדווקא הירידה לפרטים עלולה לפגום באושר. תמצית ההוויה הדיכאונית היא בחוסר היכולת לראות את התמונה בכללותה, בגלל ההתעסקות בפרטי הפרטים, ובהדגשת הנקודה הקשה והלא נעימה – "דיוק הכאב". דווקא המבט הבריא מצליח להרים את הראש ולהתבונן על המציאות בהקשר הרחב, בתחושה מטושטשת של אושר כולל. רק מי שיראה את התמונה בכללותה ויתעלם מהפרטים, יזכה לשמוח בחלקו. נראה שזו הסיבה שהתורה ניסחה את הברכה בצורה כללית – כדי לחנך אותנו להתבונן על התמונה בכללותה ולהרגיש את האושר.

דומני, שלאחר תקופה כל כך ארוכה שבמהלכה חווינו רגעי צער רבים על הנרצחים והנופלים, ועל הצער הגדול שיש לנו על החטופים שנאנקים במנהרות החושך, אנו זקוקים יותר מתמיד גם לדייק את רגעי האושר. את הרגעים של השיקום, של הבנייה, של השמחות. כדי לחוש תקווה ולקבל כוחות חדשים להמשך בנייתה של המדינה והחברה.