ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)בקריאתן של פרשות 'בהר' ו'בחוקותי', החותמות את ספר 'ויקרא', קשה להתעלם מהרלוונטיות החברתית והאנושית של דברי התורה – כאילו לא נכתבו לפני אלפי שנים במדבר, אלא בפתח ישיבת ממשלה, ועדת חינוך או בית ישראל בשנת 2025.
הן עוסקות בנושאים כמו צדק חברתי, שוויון, אחריות קהילתית, מוסר עבודה, חינוך לערכים, ומזמינות אותנו – כל אחד ואחת – לשאול את עצמנו: עד כמה אנו חיים מתוך מחויבות לאחר, לחברה ולעתיד טוב יותר? בפרשת 'בהר' מושם דגש על שנת השמיטה – שנה בה הארץ שובתת ממלאכה, התוצרת מופקרת, והעושר אינו מצטבר אצל החזק אלא שייך לכולם. כל שבע שמיטות מגיעה שנת היובל – שנת חירות: העבדים יוצאים לחופשי, האדמות חוזרות לבעליהן המקוריים, ומעגל החיים החברתי מתאפס. הרעיון הזה – רדיקלי כמעט בכל קנה מידה מודרני – טוען טענה מוסרית נוקבת: הקניין אינו מוחלט. הכוח שלך איננו רק שלך. החברה זקוקה לאיזון מחודש.
chang-duong
אם נשים לב מי שולטת היום בכיפת המדיניות העולמית, ניווכח לדעת שזו בדיוק המעצמה שהכוח הוא שלה לא רק בגלל גודלה אלא בעיקר בגלל קנייניה הגשמיים. מדינת ישראל עומדת זה עשרות שנים בברית אסטרטגית עם ארה"ב. שיתופי פעולה צבאיים, תמיכה מדינית, סיוע כלכלי וטכנולוגי – כל אלה הפכו את אמריקה לשותפה העיקרית שלנו. אך האם מצב זה – שבו אנו תלויים כל כך בגורם חיצוני, שבהינף יד/משלוח/סיוע כלכלי אחד קובע את גורלנו המדיני והביטחוני – עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמנו היהודית? האם יש ערך בתלות כזו – או שמא דווקא קריאת אחריות להיבנות מבפנים? פרשת 'בהר' מזכירה לנו: עזרה מבחוץ – מבורכת; תלות מוחלטת – מסוכנת. ובדיוק במקום הזה צריכה להישמע הקריאה התורנית לפחות לנו, כעם: מחיקת חובות, השבת אדמות, שיקום חברתי, ונתינת תקווה חדשה לחלשים. היא מזכירה לנו את האחריות ההדדית שלנו כחברה – לא רק כסיסמה, אלא כדרך חיים. רק אם נהיה חזקים מבפנים, נוכל להיות חזקים מבחוץ.
אחד הפסוקים המרכזיים בפרשה הוא: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו… והחזקת בו". התורה לא מבקשת מאיתנו רחמים, אלא אחריות. לא "רחם עליו" אלא "החזק בו" – תפוס אותו לפני שייפול. מיטיב לתאר זאת פתגם עתיק בלאדינו:
Mano kon mano se yeva la karga mas pesgada (יד עם יד יכולות לשאת את המטען הכבד ביותר).
הדברים מהדהדים גם בספרות העברית, במיוחד ביצירות שעוסקות בשוליים ובקולו של "האחר". סופרים כמו עמוס עוז, יהושע קנז ואורלי קסטל-בלום תיארו דמויות שמוחזקות בשולי החברה הישראלית – קשישים, עולים חדשים, אנשים עם מוגבלות – והציבו מראה נוקבת מול החברה כולה. גם ספרות הילדים העברית לא נותרת מאחור – דמויות כמו "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס או "בשבת יזרקו סוכריות" של אורי אורבך, חושפות את הילד שחווה מצוקה ומחפש אוזן קשבת.
פרשת 'בחוקותי' מדגישה את עקרון הגמול: "אם בחוקותי תלכו… ונתתי גשמיכם בעיתם…". עם זאת, הפירוש המודרני לפסוקים אלה אינו עוסק רק בפחד מעונש – אלא באחריות אישית ובתודעה מוסרית: יש קשר בין המעשים שלנו ובין החברה שאנחנו בונים. ילד שמתחנך להבין שהוא חלק מקהילה, שמשהו בעשייה שלו משפיע על אחרים – לומד להיות אזרח פעיל, רגיש ומוסרי. הפסוקים מבטאים גם את הקשר המיוחד שבין העם לארצו: אם נלך בדרך טובה – הארץ תיתן פריה. אך אם נפקיר אותה – היא תקיא אותנו. במציאות של היום, לנוכח שאלות סביבתיות וביטחוניות כאחד, יש לדברים אלה הד עצום.
כשילדים שומעים על השמיטה – זו לא רק הלכה חקלאית. זו הזדמנות לשיחה על חלוקה צודקת של משאבים, על היכולת להמתין, לשחרר, להסתפק במועט. כשמקריאים להם קטעים מתוך הספר "הלב" של דה אמיצ'יס, אפשר לדבר על ערבות הדדית. כשמבקרים בשכונה מוחלשת – כדאי לשאול: "מה אפשר לעשות כדי לשפר?" הבסיס למוסריות ולשוויון טמון בחינוך. כבר בגיל הגן והלאה יש ללמד כבוד לאחר, רגישות חברתית, נתינה, הגינות, חמלה, ואחריות. בתי ספר צריכים לעסוק לא רק בידע אלא גם באתיקה, צדק חברתי ודמוקרטיה. מערכת החוק והמשפט צריכה להיות שוויונית ונגישה – מערכת חוק שכולם שווים בפניה, עשירים ועניים, חזקים וחלשים, צריכה להיות ענישה הוגנת ושירותים משפטיים זמינים גם למי שאין לו אמצעים. גביית המס צריכה להיות גם היא הוגנת יותר (מי שמרוויח יותר משלם יותר).
השקעה באזורים מוחלשים: חינוך, בריאות, תשתיות, הגנה על עובדים – שכר הוגן, תנאים טובים, קיום בכבוד. שוויון בנטל ובזכויות, תקשורת אחראית וערכית – תקשורת שמחנכת לחשיבה מוסרית, ביקורתית וחומלת – לא רק מסחרית או מסיתה, תקשורת שיש בה עידוד שיח ציבורי אמפתי ומעמיק, לא רק קיטוב ופופוליזם. נבחרי ציבור צריכים להוות דוגמה של יושרה, צניעות ושירות הציבור, לנהוג בשקיפות, באחריות, ושתהיה להם היכולת להודות בטעויות. חברה מוסרית לא נבנית רק מלמעלה – אלא מתוך מעורבות של אזרחים. עידוד התנדבות, מעורבות קהילתית, סולידריות – לא רק "מה מגיע לי?" אלא "מה אני נותן?" זו אבן היסוד של חברה עם מצפן מוסרי.
ביום ירושלים, שבו מציינת החברה הישראלית את איחודה של העיר והחזרת הריבונות הישראלית על המקומות הקדושים, ראוי להתבונן גם במשמעותה הערכית והחברתית של ירושלים. פרשת 'בהר'-'בחוקותי', הנקראת בסמוך ליום זה, עוסקת בערכי יסוד של צדק חברתי – שמיטה, יובל, מחיקת חובות, שחרור עבדים והשבת קרקעות לבעליהן. ערכים אלה מבטאים תפיסת עולם שבה הקניין אינו מוחלט, והחברה מחויבת לדאוג לחלשים שבה. חיבור זה בין פרשת השבוע ליום ירושלים מזמין קריאה מחודשת של חזון "ירושלים של מעלה" כעיר צדק, חמלה ושוויון – חזון שיכול וצריך להנחות גם את עיצוב פניה של "ירושלים של מטה" בימינו אנו.
פרשת השבוע הופכת אפוא למניפסט מוסרי עוצמתי לחברה הישראלית: בין אם אתה מנהיג או הורה, מחנכת או תלמיד, אזרח או חבר – דברי התורה קוראים לך לא לעבור על פני האדם שבצד הדרך. לא להתייאש מהחלום לחברה טובה יותר.
יהיו הדברים לעילוי נשמת צאלה גז הי"ד
