הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)אורך חייו של אדם "ממוצע" גדל, והערכת המומחים היא שתהליך זה אף יתחזק. כלומר, שזקנים יאריכו ימים אף הרבה מעבר למקובל כיום. הדבר ישפיע משמעותית על הכלכלה והחברה. בין השאר דרך הגדלת ההוצאה הפיסקלית – על קצבאות זקנה. על רקע זה מתקיים דיון ציבורי לגבי העלאת גיל הפרישה לנשים ולגברים.
בפרשתנו נדון תפקידם של הלוויים. הלוויים היו מחולקים ל-24 משמרות, כל משמרת עבדה שבוע אחד. בנוסף, היו מוטלים על הלוויים גם תפקידי שירה ונגינה. השומרים היו מוצבים כל הלילה ליד שערי המקדש, ב-24 מקומות שמרו בכל לילה, בכל מקום שמרה עדה (עשרה אנשים). הכוהנים בשלושה מקומות מבפנים והלוויים ב-21 מקומות, היינו, שבכל לילה שמרו 240 איש, מהם 210 לוויים (רמב"ם בית הבחירה פ"ח). לוויים אחרים היו ממונים על סגירת השערים בלילה ועל פתיחתם ביום. הלוויים היו משוררים בזמן הבאת קורבנות הציבור, קורבנות התמיד בבוקר ובערב, וקורבנות החובה מסוג עולה אחרים הבאים במקדש. יחד עם השירה של הלוויים הייתה נגינה בכלי שיר, בנבלים וחלילים וחצוצרות ובצלצל. במשנה נאמר כי היו משלבים גם קולות דקים של קטנים, שהיה מתבל את קול הלוויים הגדולים. קטנים אלו נקראו "צערי הלווים" (ערכין י"ג ע"ב).
שבט לוי זכה לתפקידים אלו כבר מלידתו "מבן חודש ומעלה" (במדבר פ"ג ט"ו). קדושתם מלידה, אך עבודתם רק בשלב מאוחר בהרבה. מאיזה גיל גויסו הלוויים לעבודת המקדש? בתורה כתובים שני מספרים שונים: פסוק אחד קובע: "זאת אשר ללוויים מבן עשרים וחמש שנה" (במדבר ח', כ"ד), ואילו פסוק אחר אומר: "מבן שלשים שנה" (שם, ד', כ"ג), משמע היו שני גילים לגיוס הלוויים. בגיל 25 שנה החלה תקופת ההכשרה של הלוויים לעבודה, ואילו מגיל 30 החל הלוי לעבוד את עבודת המקדש. לאחר שנבנה המקדש בירושלים, הורידו את גיל ההכשרה של הלוויים, ולגייסם לעבודת המקדש לגיל 20.
גם גיל הפרישה של הלוויים עלה בעקבות בניית בית המקדש, וכך קובע הרמב"ם: "זה שנאמר בתורה בלוים ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום, ואינו מצוה נוהגת לדורות, אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש, ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים" (כלי המקדש פ"ג, ה"ח). כלומר, גיל הפרישה 50 המפורש בתורה, חל רק בימים שנשאו את המשכן ממקום למקום, ואי אפשר היה להעמיס על הלוויים את כלי המשכן. לאחר בניית המקדש, אין גיל פרישה קבוע. כל עוד יכול הלוי לשיר – ישתתף בשירה. לאחר שיתקלקל קולו בגלל זקנה, יצטרף לשוערים (רמב"ם שם). לדעת רבינו עובדיה מברטנורא, משהגיע הלוי לגיל הפרישה הוא נעשה יועץ לאחיו הלוויים בעבודות המוטלות עליהם (אבות פ"ה משנה כ"א).
ברוב המקורות ניכרת הערכה רבה לכושרו השכלי של המבוגר, כך אמר למשל ר' שמעון בן אלעזר: "שאם יאמרו לך זקנים סתור (הרוס) וילדים בנה, סתור ואל תבנה, שסתירת זקנים בניין, ובניין נערים סתירה" (מגילה ל"א ע"ב). עוד אמרו: "שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל" (מדרש הגדול, דברים, כ"ז א'). אכן, סילוקו של אדם מתפקיד ששימש בו כל חייו עלול לפגוע בכבודו.
חכמי ישראל היו מודעים לכך, ולפיכך אמרו שאף כאשר נעשה אדם בלתי כשיר לשמש בתפקידו מפאת גילו, "אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך" (ירושלמי מו"ק פי"א הי"א). ההלכה קובעת כי אין לסלק אדם מתפקידו, אלא אם כן נמצא בו פסול (שולחן ערוך, סי' נ"ג, כ"ה). אמנם, כאשר סילוקו מתפקידו הוא בהתאם לנוהג הידוע לכל, אין לחשוד כי סילקוהו בשל חשד שהעלו בו כך מובא בתשובת הרשב"א שכתב: "…אבל עכשיו נהגו כל הקהילות למנות אנשים עם כל צרכי ציבור לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ונכנסים אחרים תחתיהם.. ואפילו לא קבעו להם זמן סתמן כפירשו אחר שנהגו כך והמנהג הלכה, שכל הדברים תלו אותם במנהג…" (ח"ה, רפ"ג).
אין צורך שהמנהג יהיה מקובל בכל המדינה. די בכך שיהיה זה מנהג המקום, מנהג העבודה או אפילו מנהג העבודה של המעביד (שו"ת אגרות משה, חו"מ ח"א, ע"ה ענף ג').
גבאים ונאמני ההקדש הם תפקידים המחייבים זהירות ואחריות רבה על כספים שנועדו למטרות ציבוריות חשובות, ובשל כך, היו שצידדו בקביעה מנדטורית לפיה בגיל מבוגר יסיים הנאמן את כהונתו. המהר"ם פדובה נשאל האם ניתן לסלק "זקן ורואים שיצא מדעתו" הגם שצידד בסילוקו ממשרתו. מסגנון השאלה והתשובה עולה, שאילולא ניכר לכל שהנאמן אינו כשיר עוד לתפקידו, עצם הזקנה כשלעצמה אינה עילה לפיטוריו (עיין פרישה כפויה בשל גיל במשפט העברי, הרב עו"ד ירון אונגר, ופרופ' יובל סיני).
