"אמר ר' יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון" (סנהדרין קב, ע"א).
אמירה זו של חז"ל מלמדת שחטא העגל הוא לא אירוע היסטורי חד-פעמי, שאירע לפני כמה אלפי שנים. חטא העגל הוא אבטיפוס לחטאים רבים אחרים שקרו לאורך ההיסטוריה וממשיכים לקרות עד היום. זהו חטא שעם ישראל עדיין לא הצליח להתגבר עליו לחלוטין עד היום. אבל מה עיקרו של החטא הזה? מה הוא מסמל?
כבר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי עמד על הפער בין חומרתו של החטא ובין העונש שהוטל על עם ישראל בעקבותיו. מן הפסוקים עולה שמדובר בחטא חמור, שורשי, שמשה צריך להתפלל 40 יום כדי לכפר עליו. אבל בפועל, רק 3,000 איש מתו מבני ישראל בעקבותיו. בחטא בעל פעור, לדוגמה, מתו לפחות 24 אלף איש במגפה. בשאר החטאים של דור המדבר, גם יש להניח שאלפים רבים מבני ישראל מתו. כיצד ייתכן אפוא שרק 3,000 מתו בעקבות חטא העגל?
פער שני מצוי בחטא עצמו. נהוג לראות במעשה העגל חטא של כפירה בא-לוהי ישראל, כפי שעולה מדבריו של א-לוהים: "סרו מהר מן הדרך אשר ציוויתם עשו להם עגל מסכה". אבל מנגד, כשאהרון יוצר את העגל הוא אומר לבני ישראל שיתכוננו ליום המחרת כי "חג לה' מחר". כלומר, הוא תכנן לעשות סביב העגל חגיגות לא-לוהי ישראל. אז מה בדיוק היה כאן החטא אם עדיין האמינו בא-לוהי ישראל?
מסתבר שהכשל המרכזי בחטא העגל לא היה טמון ביצירת העגל עצמו, אלא בתפיסה שהובילה לדרישה לעשות אותו. מה גרם לעם ישראל לבקש לעצמם עגל? אלו לא היו מחשבות כפירה (הרי רק 40 יום קודם שמעו את קולו של א-לוהים), אלא תחושת בלבול וחוסר אונים שהשתלטה עליהם בעקבות היעלמותו של משה. משה עלה למשך 40 יום להר סיני כדי להביא משם את לוחות הברית, וברגע שעם ישראל ראה שהוא מתמהמה הוא איבד את הביטחון שלו. בלעדי משה הוא הרגיש אבוד. ולכן חיש מהר ביקש לו תחליף. העגל היה תחליף למשה; לא לא-לוהים.
חוסר היכולת של עם ישראל להתקיים אפילו זמן קצר מבלי משה, מעיד על כשל מרכזי בתודעה שלהם. תכלית היציאה ממצרים הייתה לשחרר את עם ישראל לא רק משעבוד מצרים, אלא בכלל מהרעיון הכללי של 'בית עבדים'.
בית עבדים זו תרבות שבה יש מנהיגות בשר ודם ששולטת על בני אדם אחרים באופן מוחלט, ושבלעדיה אין לעם קיום. מנהיגות זו יכולה להיות מלך, כהני דת או נביאי שקר. אין זה באמת משנה. בשעה שגורלו של אדם או של חברה תלויים לחלוטין בבשר ודם אחר – זהו בית עבדים.
ביציאה ממצרים, עם ישראל נועד להשתחרר מכך. והאתגר הגדול היה איך לגרום לכך שעם ישראל לא יחליף את פרעה במשה. לכן, נעשה כל מאמץ כדי לשכנע את העם שמשה הוא רק שליח זמני של א-לוהים. מסיבה זו במעמד הר סיני משה עמד בתחתית ההר, יחד עם כל העם, ושמע יחד איתם את א-לוהים אומר בקולו "אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". א-לוהים הוציא את ישראל ממצרים; לא משה. וכשציווה "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", הוא התכוון לא רק לפסלים אלא לכל דמות בשר ודם שאנו תולים את גורלנו בה, ואפילו זו תהא משה בעצמו. גם משה עלול להפוך לאלוהים אחרים.
זו הייתה בשורת חירות עמוקה ופנימית. בשורה על תום שלטון אדם באדם והפיכת כל בני שווים בשירות א-לוהים, שנמצא מחוץ לעולם ואינו חלק ממנו.
אך עם ישראל לא עמד בכך. מבחינה מנטלית הוא עדיין היה עבד. ולכן משעה שמשה נעלם לו לזמן קצר על ההר, הוא ישר חש חסר אונים. הוא לא הפנים שהוא יכול להחזיק מעמד לבדו, בלי מנהיגות מוחשית. לכן ביקש את העגל, שהוכתר כמי שהוציא את ישראל ממצרים.
בחטא העגל עם ישראל ברח מן החירות. אריך פרום קרא לזה במאה ה-20, "המנוס מחופש". וחטא זה מכה בנו עד היום. למרות שהעולם התקדם הרבה, עדיין אנשים מתקשים לאמץ את מושג החירות בעולמם. הם תולים את גורלם בפוליטיקאים, ברבנים ובעוד כוכבים, שתופסים בעולמם את מקומו של א-לוהים ושהופכים עבורם למגדירי זהות. בכך הם ממשיכים באותו חטא.
האנושות עדיין בורחת מחופש. לתורת ישראל יש עוד הרבה עבודה בעולם כדי לתקן זאת.
