הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)ישבתי השבוע באחד המשרדים בארה"ב, תוך כדי המלחמה באיראן. על הקיר הייתה תלויה תמונה ממבט על כל עמק יזרעאל. הכל ירוק, פורח, שקט. ורק לחשוב שפעם הכל היה פה ביצות ומחלות. אמרתי לעצמי: איזה עם מיוחד זה, עם ישראל.
עצם קיומו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה הוא תופעה בלתי מוסברת. אימפריות אדירות קרסו במרוצת השנים. מהשרידים הארכיאולוגיים אשר נותרו לפליטה, למדים אנו על עוצמתן הגדולה בעבר. אך עוצמה זו לא עמדה להן ביום פקודה. לעומתן, העם הקטן הקרוי 'ישראל' נותר חי וקיים. העם שחי מאות שנים בארצו, השתרש באדמתו, פיתח בה את תרבותו ושגשג בכל התחומים, הלך לגולה. גולה זו פזורה בכל ארצות תבל.
מהו סוד נצחיותו של העם היהודי? הפסוק שזועק מימי שיבת ציון: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות" (זכריה ד, ו) –מהו הערך העליון בחיי האומה היהודית – השירות בצבא בדמות הכוח והחיל, או לימוד התורה בדמות הרוח? מי מגן על מי – התורה על הצבא, או הצבא על התורה? לשם כך, יש צורך להתבונן במסורת מקראית, כמו זו של יהדות אתיופיה.
האמירה "דרך ארץ קדמה לתורה" (אבות ג, יז) נתפסת לעיתים כהנחת קיום של שני מרחבים נפרדים: דרך ארץ מזה, והתורה מזה. אך ייתכן שהחלוקה הזו מלאכותית, שכן התורה עצמה מגדירה את מהות דרך הארץ, ולא ניתן לקיים את התורה באמת ללא דרך ארץ. אז מה משמעותה של האמירה הזו?
בעבר כתבתי על מושג "היימנות" הקיים ביהדות אתיופיה. "היימנות" (בגעז: ሃይማኖት) הוא כינוי לכלל חוקי ומנהגי הדת והאמונה, ההלכה והמחשבה, שהיו נהוגים אצל יהודי אתיופיה. ההיימנות מתאפיינת באינטגרציה מלאה בין דרך ארץ לתורה. ביהדות אתיופיה אין הפרדה חדה בין עולם החומר לעולם הרוח. התורה שם היא אורח חיים שלם, המתמזג בטבעיות עם המסגרת הקהילתית, החברתית והאתית. אין שאלה של "האם אני עוסק ברוח או בגשמיות?" הם שלובים. לכן, כשחז"ל אומרים "דרך ארץ קדמה לתורה", אין כוונתם שיש שתי מערכות נפרדות, אלא שהתורה אינה יכולה להתקיים בלי מוסר טבעי, התנהגות ראויה ויישובו של עולם.
התורה נמסרה לבני אדם חיים, הפועלים בתוך מסגרת חברתית, כלכלית ותרבותית. בלי דרך ארץ כלומר, בלי יציבות חברתית, מידות טובות בסיסיות, יושרה ומוסר טבעי, התורה מאבדת את משמעותה ועלולה להפוך לכלי של רשעות במקום של תיקון עולם. המסורת המקראית כפי שנשמרה ביהדות אתיופיה מלמדת אותנו שהתורה עצמה היא דרך ארץ. אין כאן שני מרחבים נפרדים אלא מרחב אחד של חיים יהודיים שלמים, שבהם הרוח והחומר, המוסר וההלכה, משלימים זה את זה. הפרדה בין עולם החומר לעולם הרוח עלולה להוביל לצביעות ולניתוק מהמציאות. איפה צצה בכלל ההפרדה הזו?
הרב ראובן טל יאסו סובר שייתכן כי הדבר נובע מהשפעות פילוסופיות שונות. כאשר היהדות התמודדה עם התרבות ההלניסטית ועם פילוסופיות דואליסטיות, החלה לחלחל תפיסה המבחינה בין העולם החומרי, הנתפס כנחות, לבין העולם הרוחני, הנתפס כנשגב. חלוקה זו התחזקה עם התפתחות המחשבה הקבלית, שבה עולם האצילות ועולם החומר נתפסים כנפרדים. אך במציאות המקראית וההלכתית הקדומה לא הייתה הפרדה כזו. יהדות אתיופיה משמרת את התפיסה המקורית שהתורה ודרך הארץ הן חלק מאותה מסגרת הוליסטית. זה לא רק בתפיסת עולם אלא גם בחיים עצמם: ההבנה שבני אדם שונים זה מזה, ולכל אחד ייחודיות שאין באחר, היא שיוצרת עולם שלם והרמוני. זהו עולם הקדושה.
לכן, הנביא זכריה אינו נגד עולם החומר. הוא אינו נגד החיל, החוסן או הטכנולוגיה. הוא טוען שאי אפשר להפריד ביניהם. יש בעוצמה גם רוחניות. זקוקים לרוח האדם שבתוך הטנק או המטוס, הוא שינצח בכוח הרוח. אבל בשביל זה צריך גם טנק ומטוס, וטכנולוגיה מהמתקדמות בעולם. השילוב הזה בין חומר לרוח בין היתר הוא יסוד החיים היהודיים. הוויכוח בימינו אינו בין "צבא רע" ל"תורה טובה". יש הכרה עמוקה בחשיבות הצבא ובהגנה הפיזית. אך יש לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה: הצביון הרוחני של המדינה חשוב לא פחות, ואולי יותר, מהכוח הצבאי שלה. "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי". עם הטנקים, עם המטוסים, אך יחד עם הרוח, התורה, האמונה היא שתנצח.
ובהקשר למלחמה הנוכחית שאנו בעיצומה, איראן ושלוחיה זממו חורבן, היום מנהיגיהם נופלים, והעולם כולו משתומם. ישראל אומה קטנה עומדת כמעצמה עולמית. רוחה מתעוררת כאריה, כפי שחזה בלעם: "עם כְּלָבִיא יָקוּם". קריאה זו מגלמת את כוחה של ישראל: היא יוצרת אור מתוך חושך. ככל שהאיום גדול יותר, כך ההתעוררות חזקה יותר. מי ייתן ונראה את האור הזה בהבסת אויבינו, ובהחזרת חיילינו ושבויינו הביתה בשלום.
