הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')אין שמחה כהתרת הספקות, כך אומר 'מצודת דוד' (למשלי טו, ל), והמתקפה באיראן התירה ספקות גדולים עבור כל אזרחי ישראל: האם איראן תגיע לפצצה גרעינית? האם הסכם יוכל לעצור אותה? האם ישראל מסוגלת לתקוף ולעצור את פרויקט הגרעין ואת מערכות הטילים הבליסטיים והייצור שלהם? מה יהיו היקפי הפגיעות בצה"ל ובעורף הישראלי? ועוד. הספקות הקיומיים הבסיסיים נפתרו, ועל כך יש מקום לקורטוב של שמחה פנימית ולאמירת חצי הלל בלב חצוי, יחד עם תפילה שלמה מלב שבור.
אולם כשם שאין שמחה כהתרת ספקות, כך אין עננה קשה כחוסר וודאות. אזרחי ישראל מתמודדים בימים אלה עם חוסר ודאות גדול, שמעיב ומכאיב, שכן שגרת היום הופרה, תוכניות השתבשו וסימני שאלה מפוזרים על כל צעד ושעל: מתי תהיינה אזעקות? היכן יהיו נפילות? מה לעשות עם אירועים מתוכננים – חופשה שמצפים לה, טיפול רפואי נחוץ שנקבע? מתי חוזרים לעבודה, ומה עושים עם הילדים? ועוד. חוסר הוודאות מגביר את החרדות והדאגות, ובה בעת הנפגעים והנזקים בעורף הישראלי מגבירים את תחושת הסכנה. בתקופה שכזו חשוב לחזק את החוסן הנפשי, ופרשת 'שלח' שולחת לנו קריאת כיוון להתמודדות עם אתגרי הזמן.
חוסר ודאות עמוק המלווה בחרדה העיב גם על בני דור המדבר, שהלכו כברת דרך עצומה במשך קרוב לשנתיים כשהם מתקדמים אל הלא-נודע, וכל חייהם מכווני מטרה להגיע לארץ המובטחת. הם ציפו בשקיקה לקבל בשורה מרנינה מ-12 השליחים בדבר ארץ חמדה בה תתגשמנה כל התקוות, והתאכזבו מרה לשמוע בשורות קשות על תבוסה ומוות במלחמה שאורבים להם כבר בכניסה.
הדיווח של סיעת הרוב המוחלט, עשרה מתוך 12 "ראשי בני ישראל", היה מפחיד ומדכדך. לפי דבריהם, העם הולך מן הפח אל הפחת, מעריצות משעבדת אל מלחמה קשה שסופה מיתה. בני ישראל תוהים למה ה' מביא אותם "אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְי֣וּ לָבַז". אפשר להבין מדוע הם בוכים, מתלוננים ומכריזים שהיה עדיף להם למות מיתה טבעית במדבר מאשר מיתה מוקדמת במלחמת שווא. נציגיהם סיכמו וקבעו: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּֽי חָזָק ה֖וּא מִמֶּנּוּ", ולפיכך עלינו לשאול: מה אשמת העם, ומדוע כה גדול חטאם?
עוד אנו תוהים ומשתאים לראות, מה גדולים ההבדלים בין כלב ויהושע לבין שאר עשרת המרגלים. הרי כל המרגלים ראו אותם דברים: ארץ טובה אבל קשה, אנשים חזקים וענקים רמי קומה, עם עז וערים בצורות ועמלק יושב בארץ הנגב. כיצד קורה שיש פער כה גדול בשלב המסקנות בין כלב ויהושע לבין כל "העֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת"?
נראה שלא היה בין המרגלים כל ויכוח על העובדות, אבל היה הבדל גדול בשאלה כיצד להתייחס אליהן. כשעשרת המרגלים ראו "אַנְשֵׁי מִדּוֹת", הם ראו רק אויב עצום ומאיים: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק… וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים", בעוד כלב ויהושע הסיקו שיש בארץ תנאים מצוינים לחוסן פיזי ובריאות. כשראו "עָרִים בְּצֻרוֹת", עשרת המרגלים הבינו שהן ממוגנות באופן שאינו ניתן לכיבוש, ואילו כלב ויהושע הסיקו שתושבי הארץ שרויים בפחד מאויבים, ולכן הם מתבצרים ומתמגנים. כשראו ש"עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב", עשרת המרגלים נזכרו במלחמת הפתע הראשונה של עם אכזר שתקף אזרחים בלי רחמים, בעוד כלב ויהושע זכרו את הניצחון של ישראל באותה מערכה, וכיצד הם היו עדים לידי משה המורמות וליד ה' המנווטת את המאורעות, כשהם ראו שבכל מקום תושבי הארץ עסוקים בקבורת מתים הסיקו העשרה שהארץ: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ היא", ואילו השניים הבינו שה' היה מסייעם, וגורם לכך שתושבי הארץ יהיו עסוקים באבלם ולא ישימו לב אליהם.
ההבדל בין עשרת חברי העדה הרעה לבין יהושע וכלב נעוץ בנקודת המבט הבסיסית. נקודת המוצא של כלב ויהושע היא או"א – אמונה ואופטימיות, ואילו שאר המרגלים מדמים עצמם "כַּחֲגָבִים", שכן בכל התרחשות הם מדמיינים חג"ב – חורבן גדול ביותר. עשרת המרגלים הרעים מסיקים מסקנות ישירות מהנתונים והעובדות, מבלי להביא בחשבון את יד ההשגחה המכוונת את המאורעות. לפיכך, הם קובעים: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", ובמילה "מִמֶּֽנּוּ" הם רומזים כלפי שמיים, כביכול שבעת עמי כנען חזקים מבורא עולם. לעומתם, יהושע וכלב אומרים: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" – אם שוכן שמיים רוצה, אפשר לעלות אפילו לשמיים (רש"י).
במלחמה העכשווית, ממש כמו במלחמה המקראית, החוסן הנפשי נחוץ וחשוב ביותר, והדרך לחזק אותו היא בעבודה על מחשבה חיובית ומבט אופטימי. מי שמתאפיין במחשבה שלילית רואה בכל משבר אסון ותחילת הידרדרות, ואילו מי שניחן במחשבה חיובית רואה במשבר אתגר בונה והזדמנות. אצל הפסימי ראיית עובדות קשות מלווה ברגשות עזים שעלולים לדחוף אותו לייאוש, בעוד האופטימי מנתח את המצב, מאמין שניתן לשנות, ומתוך כך הוא מחפש ומוצא פתרונות. הרגיל במחשבה שלילית מחליט בנקל על כל מצב בעייתי שהוא לא מוצא לו מוצא, ואילו הרגיל במבט חיובי בטוח שיש פתח פתוח, ומחכה לראות את הטוב שיצמח מהקושי.
מחשבות פסימיות רבות מסתמכות על זיכרונות שליליים מהעבר, ומזהירות אותנו שמה שקרה אז יכול לקרות שוב, בעוד מחשבות אופטימיות שולות מן העבר את הזיכרונות החיוביים המדגישים כיצד התגברנו על קשיים ופעמים רבות מעז יצא מתוק. כך, לדוגמה, כלב ויהושע זכרו ממלחמת עמלק היבטים מנוגדים לאלה של עשרת האחרים, והם הובילו למסקנות מנוגדות, חיוביות ומחזקות.
בעם ישראל חוסן נפשי צריך להתבסס על מבט אמוני, מבט שלומד מההיסטוריה "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" (תהלים צד, יד), מבט שזוכר כיצד צלחנו משברים והצלחנו להתגבר על קשיים, בזכות השגחת ה' על עמו. גם בעלי נטייה למחשבה שלילית יכולים בעזרת התבוננות והשתדלות לפתח מחשבה אמונית חיובית. הם יכולים לשאוב השראה רבה מהפרשה, בה יש היגיון וצידוק לאכזבה ולייאוש, ויש רוב מוצק בין חברי המשלחת למבט שלילי, נהי ומרי. למרות זאת, התברר שצדקו הצדיקים יהושע וכלב בחזונם האמוני והחיובי. אותם שאמרו: "עָלֹה נַעֲלֶה" עלו במעלה, והביאו את בני ישראל להיות עם חופשי בארצנו, וכך נעלה ונתעלה גם כיום במהרה בימינו.
