עם כלביא הופך את הבלתי ייאמן לאפשרי

קשה לעכל את גודל האירועים שאנו עוברים, תוך כדי התרחשותם, וגם הפגיעות שספגנו בעורף מקשות על כך.

מכת הפתיחה של מבצע "עם כלביא" הייתה חסרת תקדים בהיסטוריה הצבאית העולמית: חיסול בו-זמני של מטרות אנושיות ופגיעה בתשתיות הטילים הבליסטיים והתשתית הגרעינית, במרחק של 1,500 ק"מ מישראל, הפתיעה את האיראנים – בין היתר משום שנראתה כ"בלתי אפשרית" ומעבר לכל דמיון.

בנוסף, היה להם קשה להעלות על הדעת שמדינת ישראל אכן תעז לתקוף באיראן – הגדולה ממנה פי 80, במרחק שכזה – כאשר כל כך הרבה טילים בליסטיים, כטב"מים וטילי שיוט קטלניים מופנים כנגדה.

התוצאות היכו את האיראנים בתדהמה – ולא רק אותם: כל המזרח התיכון והעולם עמדו משתאים – איך עם ישראל, מדינתו וצבאו, עושים זאת שוב ושוב? איך הם מצליחים להפוך את הבלתי יאומן לאפשרי?

אחרי תקופה ארוכה של שחיקה במעמדה של ישראל, שהגיעה לשיא במחדל שמחת תורה תשפ"ד, בכל שלבי הלחימה – בעזה, בלבנון, סוריה, תימן, עיראק ואיראן – היו מבצעים רבים שנאמר עליהם שהם לא אפשריים ולא יאומנו. והנה, פעם אחר פעם הפכנו את "הלא יאומן" לאפשרי; הדהמנו ופעלנו – מעבר לכל דמיון. נציגי צבאות מכל העולם באו ללמוד ולהיווכח.

אנו מכירים תכונה זו מעברנו הרחוק, ויש לכך דוגמאות רבות. יש בהם ניסים בלתי מוסברים, והם משולבים ביצירתיות, חשיבה לא קונבנציונלית – מחוץ לקופסה, גבורה ותעוזה.

אך לא רק בתחום הביטחוני: מדינת ישראל, על כל מערכותיה, היא החזון שלא יאומן – שהפך לאפשרי. עצם שיבת ישראל לארצו אחרי אלפיים שנות גלות ופיזור בארבע קצוות תבל; הפיתוח שלה, המובילות הטכנולוגית והמדעית, הכלכלית ועוד.

ומעל לכל – האמונה היהודית העתיקה, תורתה ומצוותיה, תרבותה ואורח חייה – הם יוצאי דופן, באופן שעמי העולם אינם מאמינים שאפשר לחיות כך, ולכן לא הסכימו לקבלם.

גם שרידותה של האומה הישראלית, למרות כל הניסיונות להשמידה לאורך הדורות – היא תופעה שלא תאומן ביחס לעמים.

עם ישראל מאתגר את המוסכמות והמקובלות – בכל תחום. זה חלק מה-DNA שלו. ועל כן, עבורו גם הלא יאומן הוא אפשרי.

בפרשת קרח – מציין קרח את התכונה המיוחדת הזו של עם ישראל, כדי לערער באמצעותה על מנהיגותם של משה ואהרון: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ד' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ד'" (במדבר טז ג).

הטענה שעם ישראל הוא עם יוצא דופן מכל העמים, שבהם העם זקוק להנהגה, משום שהאנשים הפשוטים אינם יכולים להנהיג את עצמם בצורה נכונה.

אולם בעם ישראל – לכל אחד מעלה אישית גבוהה ויוצאת דופן, במיוחד בתחום הרוחני, והוא, לכאורה, אינו זקוק להנהגה: "פירוש – רבנות גדולה נטלתם לעצמכם יותר מהראוי, ואם תאמר מה היא הרבנות הגדולה, כי כל העדה כלם קדושים, ועוד להם שבתוכם ה' מה שלא השיגה אומה בעולם, ואתם רבנים עליהם" (אור החיים שם),

ועוד טענו שגם הקב"ה הכיר במעלתם, ולכל אחד מהם מעלת כהונה: "כולם קדושים וראויים לכהונה, שהרי הקב"ה קראם 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'" (בכור שור שם).

קדושתם כוללת את כל ישותם: "כי כל העדה – כל אחד מהם – כולם קדושים, מכף רגל ועד ראש" (ספורנו שם).

התכונה המיוחדת הזו באה לידי ביטוי ונבחנה במעמד הר סיני, בהתנהלות "על-אנושית" שלא תאומן – בנכונות לקבל את התורה מראש, מבלי לדעת מה היא מחייבת: "בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע' – יצתה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו?" (שבת פח א).

רק מלאכי עליון, על-אנושיים, מסוגלים להתנהל בדרך זו.

בקרב האומות התקבלה התכונה ה"על-אנושית" הזו בזלזול – כהתנהלות מגונה, חריגה, פזיזה ולא שקולה. צדוקי אחד שראה את רבא יושב ולומד תורה, והיה שקוע בלימודו עד כדי כך שלא שם לב שידיו המצויות מתחת לירכיו נלחצות עד כדי זוב דם. גער בו ואמר: אתם עם פזיז, שהקדמתם את פיכם לאוזניכם, ועד היום כאלה אתם! בתחילה היה עליכם לשמוע מה התורה דורשת מכם, ורק אחר כך לשקול ולתת את הסכמתכם (לכן האומות, לא הסכימו לקבלה) (שבת פח א). הצדוקי לא השכיל להבין שזוהי מעלת ישראל – ולא גנותו.

לתכונה 'על-אנושית' זו שבאה לידי ביטוי באמירת "נעשה ונשמע" – רמז קרח: "כל העדה – עמדו על הר סיני, שמעו 'אנכי', וענו שפה אחת 'נעשה ונשמע', והשרה שכינתו הקב"ה ביניהם" (מדרש – תו"ש שם, אות מב).

ועל כן טען: "א"כ – כל העדה במדרגה אחת, וכו', ואין אנו צריכים לשום אחר שיהיה עומד בין ד' ובין ישראל" (מהר"ל, גור אריה, שם).

אולם, מכיוון שמחלוקתו הייתה "שלא לשמה", אלא על עמדת כוח – הדיון לא היה ענייני. גם אנשי מעלה זקוקים למנהיגות והכוונה – ממשה רבנו, גדול הנביאים, אשר: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידוֹת, וּתְמוּנַת ד' יַבִּיט" (במדבר יב ח).

"קרח שפיקח היה – מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו!" (רש"י פס' ז).

כנראה שגם הוא לא האמין שיש אפשרות שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותו.

וה"לא יאומן" הפך להיות אפשרי.