יעקב ספוקויניפרשת 'קורח' עוסקת במחלוקת פנימית כואבת, שהובילה לאסון. מאות מעדת קורח נבלעו באדמה. אלפים נוספים נספו במגפה לאחר מכן. חז"ל הזהירו אותנו: "כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם; וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי; וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" [אבות ה, יז].
"אין סופה להתקיים", אמר רבי יונה, "במחלוקת הראשונה ייספו, ייתמו ושם ימותו, כמחלוקת קורח". מסביר הרב לאו בספרו 'יחל ישראל', כי כאשר המחלוקת נובעת מאינטרסים של החולקים, ברגע שימותו, תמות עימם המחלוקת. חובה שיהיו כללים למחלוקת. ברגע שהופרו הכללים, המחלוקת הופכת לחסרת תכלית ולהרסנית. כשהמחלוקת היא בין אחים, היא כואבת במיוחד.
מחלוקת כזו כמעט הביאה עלינו אסון בימי מלחמת העצמאות – פרשת 'אלטלנה'. זו אוניית נשק שרכש אצ"ל לפני הכרזת המדינה והגיעה לארץ בימי ההפוגה הראשונה ב-20 ביוני. כשהוחלט על הפוגה, שלח בגין, מפקד האצ"ל, מברק למפקד האונייה, לנקין, להישאר בנמל. המברק התקבל באונייה לאחר שכבר יצאה לדרך. עפ"י סיכום מוקדם עם סגן שר הביטחון, ישראל גלילי, הופנתה האונייה לחוף צדדי, לכפר ויתקין, כדי שלא תתגלה בידי האו"ם שהכריז על ההפוגה.
על סיפון האונייה היו כ-930 לוחמים, אלפי רובים, 250 מקלעים, מיליוני כדורים, מרגמות, פצצות ואפילו זחל"מים. לפני הגעת האונייה לחופי הארץ התנהל מו"מ בין אצ"ל ובין ראשי ההגנה. בגין ביקש, כי אנשי ההגנה יבואו לעזור בפריקת הנשק ודרש ש-20% מהנשק יועברו לידי כוחות אצ"ל בירושלים. לטענתו, ירושלים לא נכללה בתחומי המדינה ולפי שעה המשיכו להתקיים בה שלושת הארגונים –הגנה, אצ"ל ולח"י.
גלילי נתבקש על ידי בן-גוריון לתווך בין הצדדים. בן-גוריון דרש כי כל הנשק יימסר לידי צה"ל, "כי אין שום מדינה יכולה לסבול שאנשים פרטיים או ארגון פרטי יכניסו לארץ בלי אישור הממשלה אפילו את הכמות הקטנה ביותר של נשק, ובוודאי לא כמויות גדולות של רובים ותחמושת". גלילי התקשה לגשר על הפערים, ולפיכך סוכם כי בינתיים יפרקו את הנשק בחוף כפר ויתקין, שהיה בשליטת אנשי הפלמ"ח.
הלוחמים ירדו מהאונייה והחלו לפרוק את הציוד ולהביאו אל החוף. הם נעזרו בסירה של הפלמ"ח. בשלב זה כיתרו אנשי חטיבת 'אלכסנדוני' את כל האזור ופקדו על אצ"ל להסגיר את כל הנשק לידי צה"ל. בגין ראה באולטימטום עלבון, שהרי לא ניסו להסתיר את הנשק ופעלו באופן מוסכם.
בנקודת זמן זו יש מחלוקת על העובדות. לדברי בגין, נפתחה עליהם אש ולכן האונייה הפליגה ללב ים. לדבריו, הוא פקד על אנשיו לא לפתוח באש בשום אופן ואף הודיע לגלילי כי לעולם לא ירימו יד על אחים. לעומת זאת, לפי דוברי ההגנה, אצ"ל הוא שפתח באש. האונייה נמלטה לתל אביב, ושם עלתה על שרטון. בגין עצמו הפליג אל האונייה בסירה. אש אחים נפתחה לעברו, אך הוא הצליח לעלות על האונייה. שוב נוצר מו"מ וסוכם להפסיק את האש, וגם את פריקת הנשק מהאונייה.
למרבה הצער, סיכום זה לא נשמר. בן-גוריון פקד להפציץ את האונייה. טייסים יהודים שבאו מארה"ב סירבו לפגוע בה, כיוון שלטענתם באו להילחם נגד הערבים ולא נגד אחים. הפקודה הועברה לתותחני הפלמ"ח, שפגעו באונייה והיא עלתה באש. החיילים שנותרו על סיפונה קפצו למים. אש נורתה לעברם, ו-16 מהם נהרגו. למרות הוראת בגין, חלק מהקופצים למים השיבו אש והרגו שלושה חיילי פלמ"ח. במחקרו על הפרשה, כתב שלמה נקדימון, כי היו מי שהטעו את בן-גוריון לחשוב שבגין מתכנן מרד מזוין נגדו.
בגין עצמו יצא מן המים והגיע למפקדתו במצודת זאב, שם נשא נאום נרגש ובו שב ופקד על אנשיו לנצור את האש. בקול רועד מבכי אמר בגין: "מלחמת אחים – לעולם לא!"
Yaakovspok1@gmail.com.
