אני מבקש את סליחתכם, קוראים יקרים. אולי תכעסו עליי בנקודה הזו, כי הסיפור הזה גם אותי הכעיס מאוד בהתחלה. אבל לאחר שהרהרתי בו, ומפלס הכעס ירד, הבנתי שהבעיה לא בו. זה פרצופה של המדינה שלנו.
עמוס ידלין, שהיה טייס בחיל האוויר, וכיהן כראש אמ"ן וכראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, נתקע יחד עם עוד אלפים רבים של ישראל בחו"ל עם פתיחת המתקפה על איראן. בעוד רבים מחפשים דרך לחזור למשפחותיהם, ידלין עלה עם מזכירתו על טיסת חילוץ צבאית מאתונה. האירוע, שנחשף בערוץ 14, גרר ביקורת חריפה מצד רבים. מדוע הוא – כיום אזרח מן השורה – יכול לחזור ארצה (על חשבון הצבא), בעוד אזרחים רבים תקועים בחו"ל, הרחק מן הבית? היו אף שטענו שידלין תפס מקומות של הורים שהיו יכולים לשוב אל ילדיהם.
ובכן, לא. ידלין לא תפס מקום של אף אדם אחר. כי אף אזרח (שלא נדרש למלחמה) לא היה מקבל טיסת חילוץ צבאית. ידלין לא עלה על טיסת אל על או משט של מנו ספנות לכיוון הארץ. ידלין עשה דבר אחד – הוא ניצל את הקשרים שלו בחיל האוויר כדי לדאוג לעצמו ולמזכירתו. דברי ההסבר שלו, שהוא עשה זאת כי חשוב שישמעו את קולו בארץ, הם רק כיסוי להתנהלות הכל כך ישראלית הזו – לנצל קשרים כדי לסדר את עצמך ומקורביך בעת הצורך.
וזה הסיפור כאן. זה לא ידלין אלא הישראליות. רבים מאוד עושים את מה שהוא עשה רק בעולמם שלהם. האם אף פעם לא ניצלתם קשרים שיש לכם בתוך עיריות או מועצות מקומיות כדי לקדם קבלת היתרים, טיפול בקנסות, או כל דבר אחר שהעירייה מטפלת בו? האם לא נעזרתם בקשרים בשירותי הדת, בקופות החולים, במשרדי ממשלה, בצבא, באוניברסיטאות, או בכל מקום אחר כדי לקבל עבודה, לקדם תור או לסדר טיפול בתיק שאתם צריכים?

peter-bond-unsplash
עזבו את המוסדות הגדולים. מה קורה בתור לסופר? הנה מקרה שאירע לי לפני שבועיים. ביום שישי, כמה שעות לאחר המתקפה על איראן, עמדתי עם עוד רבים מעם ישראל בתורים בסופר כדי להצטייד באוכל ובמים לשבת. מלפניי עמד בחור דובר צרפתית עם עגלת קניות מלאה. בזווית העין, ראיתי בחור צעיר שהגיע מאחור. היה בידיו פריט אחד. כנראה שהוא הכיר את אותו דובר צרפתית מבית הכנסת, כי אותו בחור עם העגלה לקח את אותו פריט בודד, העביר אותו בחשבון שלו, ושחרר את הבחור השני מלעמוד בתור.
זו הייתה מחווה קטנה, של חבר לחבר, ואני קיבלתי זאת בהבנה שלמה. אבל מה היה כאן? האם לא היה כאן ניצול של קשרים כדי לקדם עניינים אישיים? נכון, זה לא תור לבדיקה רפואית ולא אישור ממשלתי. אבל המעשה הוא אותו מעשה. אדם מצא לעצמו חבר שיקדם אותו.
אז ידלין במקרה הוא חבר בחיל האוויר, וכמו כל בוגר מוסד הוא ניצל את הקשרים מן העבר כדי לתפוס טיסה עבורו ועבור המקורבת אליו. בדיוק כמו שבוגר אוניברסיטה, בכיר לשעבר בעירייה או חבר מרכז במפלגה, מרימים טלפון למנהלים בהווה כדי לסדר לעצמם דברים. קוראים לזה קשרים. ויש אנשים שאפילו עושים מזה קריירה.
הבעיה היא לא ידלין, אלא התרבות הישראלית שלקחה את הנושא לאקסטרים. אי אפשר להתכחש שיש כאן משהו יפה. אנחנו עם מיוחד שלא רואה עצמו רק כאזרחים, אלא גם כמשפחה. וכך חבר לעבודה הוא לא קולגה, אלא אח. ונאמנות שומרים למי שצעד איתך לאורך הדרך. וכמו שלמשפחה עוזרים, כך גם לחברים מושיטים יד, ואם צריך מקדמים אותם בתור או דואגים להם ליחס מיוחד.
אבל עם כל היופי שבדבר, צריך לזכור את האנשים שאין להם את הקשרים הללו. כי קשרים יש בדרך כלל לאליטה, וזו דואגת לעצמה. וכך אנשי השוליים נדחקים הצידה, ללא סיכוי של ממש לפרוץ את תקרות הזכוכית שהציבו להם. ובעיקר – תרבות הקשרים מעידה על כך שאנו לא סומכים שהמדינה תיתן לנו מענה הולם בדרך הישרה. העובדה שאנו זקוקים בכל כך הרבה תחומים לקשרים, מעידה על כך שמשהו במערכת לא עובד טוב. התייאשנו מהערוצים המקובלים, אנחנו ולכן מנסים לשנות דברים באמצעות הקשרים שאנו משיגים.
אז הסיפור של ידלין – ויסלחו לי כל העיתונאים – לא שונה מהתרבות הרחבה שהתפתחה כאן בארץ. ואם יש בעיה, היא לא רק בו אלא בכל המערכות הציבוריות שהן. ואת זה צריך לשנות.
