הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)המינוח ערב פסח שחל בשבת, השכיח כל כך במקומותינו בשבועות האחרונים, אינו מדויק כל צרכו. אין מדובר בערב פסח שחל בשבת כי אם בפסח שחל בשבת, או בערב חג המצות שחל בשבת. שכן, אנו מדברים למעשה על שני חגים. האחד – זה אשר אנו חוגגים בזמן הזה, והוא מתחיל בליל ט"ו בניסן ונמשך שבעה ימים. שמו המקראי הוא חג המצות, ובו אנו מציינים את יציאת מצרים ההיסטורית. החג הנוסף הוא חג הפסח, שתאריכו אחר – זמנו הוא זמן מיוחד בהלכה, והוא למעשה המצווה היחידה המתחילה בחצות היום. בחצות יום י"ד – והשנה הדבר חל בשבת – מתחיל זמן הקרבת קרבן הפסח בכל שנה בשנה. הראיה כי מדובר בשני חגים עצמאיים נובעת מהעובדה שאנו מוצאים כל אחד מהם לעצמו: קיומו של פסח שני, על אף שאין זה חג המצות, מלמד שיש יום מיוחד הוא יום הפסח ללא חג המצות, והדרך בה אנו חוגגים בשנים אלו את חג המצות מלמדת שניתן לציין אותו ללא חג המצות, עד שייבנה בית המקדש וישוב קרבן פסח למקומו.
מהו אותו חג הפסח, ומה טיבו של קרבן הפסח? תקצר היריעה לעסוק באופן מלא בסוגיה זו, ועל כן נביא את מסקנותיה בלבד. קרבן פסח הוא בעל דינים מיוחדים: העובדה שעל אף שהוא קרבן יחיד הוא דוחה שבת כמו השנה, העובדה שעל אף שהוא קרבן יחיד הוא דוחה טומאה, העובדה שיש פסח שני למי שלא עשה אותו על אף העובדה שבדרך כלל "עבר זמנו בטל קרבנו", העובדה שיש עליו עונש כרת על אף שהוא מצוות עשה, ויש רק מצוות עשה נוספת אחת שיש בה דין כרת – ברית המילה, העובדה שמעמד ההקרבה שלו מדגיש חזור והדגש את הציבוריות ואת הכלליות ההכרחית לציונו.
מה ניתן ללמוד מכל זה? נראה כי ההסבר הוא הבנת מהותו של קרבן פסח. במוקדו לא עומד הקורבן (ואף הייתה הווא אמינא בגמרא שכלל אין דמו מגיע למזבח) כי אם עומדת כריתת הברית של האדם מישראל עם האומה הישראלית. שתי בריתות כורתת משפחה בישראל. ראשונה בהן היא ברית המילה, בה זכרי המשפחה כורתים את הברית האישית מורשתו של אברהם אבינו ע"ה, כאשר הוא עמד כיחיד מול ריבונו של עולם וכרת ברית משולשת של האדם הארץ והאלוקים (על פי בראשית י"ז). בברית זו שייכות גם נשות המשפחה, שהרי אף הן אומרות בברכת המזון "ועל בריתך שחתמת בבשרנו", והמשפחה עושה זו כיחידים. ברית שנייה היא ברית הפסח. אין זו ברית אישית ועצמאית, כי אם עמידה לפני הקב"ה כחלק מהאומה. האדם אינו בא לפני הקב"ה לבדו, אלא הוא הופך עצמו לחלק מהציבור הכלל ישראלי, שהוא סגולת ריבונו של עולם מכל העמים, והוא ניצב כחטיבה אחת – גוי אחד בארץ. בשל כך הקורבן מקבל דיני קורבן ציבור על אף שהוא קורבן יחיד, בשל כך מי שלא עושה אותו חייב לכרות ברית זו בהמשך, ואם לא – הוא נכרת מישראל.
ברית פסח זו יש לה משמעות נרחבת בתפיסת עולמנו. לא באה התורה רק כדי להעניק לאדם את חלקת גן העדן הפרטי שלו בעולם הבא. יסודה של התורה הוא ההופעה שלנו כאומה אחת ומאוחדת המממשת את דרכה ואת ייעודה. עיקר ייעודנו המתחדש בפסח הוא לגבש מחדש את האומה סביב הברית ההיסטורית והעתידית כאחד – הברית בין כל יחיד ויחיד שבה לבין האומה, וכאומה לבוא בשערי הייעוד שנוצר בשעת יציאת מצרים. לא מחשבות פרטיות בלבד אנו צריכים לחשוב, כי אם גיבוש עמוק כציבור וכיישות כלל ישראלית, והדבר מתחדש בנו בכל חג פסח מחדש.
(פסח תשע"ה)
