הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)הכרעתו של רבי עקיבא כי "כל הכתובים קדש ושיר השירים קודש קודשים" מעניקה אופי מיוחד לקריאת שיר השירים. לא זו בלבד שהמגילה היא חלק בלתי נפרד מכתבי הקודש, וככזו היא מקודשת, עוד יש בדברים גם עמדה פרשנית. מגילת שיר השירים היא קדש קודשים בשל העובדה שיש לקרוא אותה בקריאה אלגורית. שיר השירים כולו משל הוא, ואין הוא עוסק באהבת איש ואישה לעצמם, כי אם מהווה מקור ממנו אנו יכולים ללמוד על אהבות אחרות. נחלקו ראשונים מהו הנמשל של שיר השירים – רוב מוחלט מפרשני המקרא ובעיקר חז"ל קבעו כי הנמשל עוסק בהיסטוריה של עם ישראל. ההיסטוריה של עם ישראל מסופרת אפוא במקרא פעמיים. פעם אחת, בכתבי הקודש השונים, מתוארים המאורעות במבט נבואי פנימי, והם מסופרים על ציר היסטורי ובתיאורים ריאליים של המציאות. פעם שניה, בשיר השירים, מתוארת ההיסטוריה כולה כשיר אהבה בין כנסת ישראל לבין ריבונו של עולם. אירועים שונים מתבארים כתחנות חיזור שבין הקב"ה ובין האומה: יציאת מצרים כקריאת הדוד "קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך", בניין בית המקדש כ"יום חתונתו וכיום שמחת לבו", הצהרת כורש כדפיקת הדוד על דלתה של הרעיה ועוד ועוד. בדרך זו אנו מקבלים מבט מכבשונו של קודש קודשים פנימי, הרואה את היחסים המתחלפים שבינינו לבין דודנו. לדעת חלק אחר מהראשונים מהווה שיר השירים משל לנשמתו הפרטית והאישית של האדם, שאף היא מנהלת יחסי קרבה וריחוק, אהבה ויראה, בריחה ומציאה מחדש – וכל זה דרך האמונה הגדולה.
כדי ללמוד היטב את שיר השירים יש אפוא להיות מסוגלים לקרוא את המשל כראוי, וממנו ללמוד את הנמשל העמוק. תנאי הכרחי לקריאת המשל כראוי הוא הכרת שפת האהבה ודרכיה, שהרי מי שאין בו מגע עם עוצמות החיים ואת התנהלות כוחות האהבה לא יוכל להבין את שעובר על הרעיה והדוד, ואת המתרחש בעולם בו נמשכת בת כפר פשוטה אל מלך ירושלים. תנאי שני הוא כמובן יכולתו להפשיט את הסיפור מדמות הדוד והרעיה, ולהלביש אותו בלבוש האמיתי שלו – האמונה. מורנו הראי"ה זצ"ל לימדנו כי לא לחינם היה זה דווקא רבי עקיבא שידע לפסוק את מעמדו המהותי של שיר השירים, שכן רבי עקיבא ידע אף בחייו לקשור בין מעגלי האהבה השונים – הוא מופת בדמות אהבתו לאשתו, הוא שכלל את התורה כולה ב"ואהבת לרעך כמוך", והוא שאמר את הנשגב מכל: "מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו".
בשעה שאנו קוראים אפוא את שיר השירים אנו למדים שפה נוספת שבשפת האמונה. דרך כלל, אדם ירא מפני האלוקים, ופרשיות השכר והעונש המקראיים אך מעצימים יראה זו, בשל העוצמה האלוקית האין-סופית, הריחוק בו מצוי ריבונו של עולם מבני האדם, ותורת הגמול המלמדת כי "גומל לאיש חסד כמפעלו נותן לרשע רע כרשעתו". יראה זו לעיתים משפילה את האדם ופחדים ומתיחויות, תסבוכים וקימוץ כוחות פנימי, שטוב שהם קיימים ואף להם תפקיד, אולם אסור להם למשול בחוויית האמונה. פן אחר של היראה הוא יראת הרוממות, שהיא מאדירה את הקשר בין אדם לאלוקיו, ונושאת בחובה ברכות מרובות.
אולם לא פחות מכאן אנו מסוגלים לדבר באמונה גם בשפת האהבה. שפה זו משלבת בין האמונה לבין עולמו של האדם, קושרת בין חייו ורגשותיו ואמונתו לבין אמונתו, ומעצימה את כל חוויית האמונה והנכונות ללכת בדרכה. האמונה הופכת להיות בת בית בנפשו של האדם, ואין כופה עצמה עליו או מיראת אותו, כי אם להפך – היא חלק מהשלמות אליה הוא חותר ובה הוא מרגיש את מהותו. כה חשוב לנו היום להשיב את שפת האהבה, החיבור, הענווה, החיים והטבעיות לעולמה של האמונה, ואין זמן מתאים יותר מאשר בשעה שהאביב פורץ מחדש, ומהווה רקע מתאים לקשור את ההתחדשות במנגינה העולה משיר השירים – שיר האהבה והאמונה.
(פסח תשס"ה)
