חסרונו של מנהיג

פרשתנו מתמקדת בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, ועדיין תלונות העם לא תמו. לאחר הסתלקותה של מרים, מתלונן העם על חוסר מים בפני מנהיגיו: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן". ולאחר תקופה קצרה שוב תלונה: "…וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶך וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקים וּבְמֹשֶׁה… כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם… ".

בנוסף, בין תלונה לתלונה נפטר אהרון הכהן. התורה מתארת את האבל הקשה שפקד את העם לאחר מותו של אהרון: "….וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". הכתוב מדגיש שכולם בכו על אהרון, משום שהיה איש של שלום ומקובל על כל חלקיו של העם ופלגיו. וכך כותב רש"י: "האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו". רק ימים ספורים קודם לכן זעק העם על אהרון והאשים אותו במחדלים שהתרחשו במדבר. האם סביר שאלה שהתקיפו אותו והשמיצו אותו יבכו עליו אחרי פטירתו?

וכך מסביר הרש"ר הירש: "האבל הכבד הזה על אהרן מלמדנו: כל אותן התקוממויות שעכרו את חיי אהרן ומשה היו רק התרגזויות חולפות, שנבעו מייאוש רגעי, אולם כשדעת העם היתה מיושבת עליו, הוא ידע להעריך זכויות מנהיגיו הגדולים". במהלך חייו ספג אהרון יחד עם משה אחיו ביקורות נוקבות על המצב, אולם עם פטירתו, בשעה שנסתם הגולל על מנהיגותו, ידע העם להעריך את גדלותו.

פרויד טוען שהאדם רואה במנהיג דמות אב גדול, דמות סמכותית שאפשר להעריץ אותה, להיכנע לה ואף לפחד ממנה. ההזדהות של האדם עם המנהיג דומה להזדהות של בן עם דמות האב. בזמני מצוקה, כפי שניתן להגדיר את מצבו של עם ישראל הנודד במדבר, הקשר עם המנהיג יכול להיות עמוק עוד יותר. מצבי מצוקה עלולים להביא לנסיגה נפשית לדרגה התפתחותית מוקדמת יותר, כך שלעיתים המונהגים מפתחים כלפי המנהיג יחס של תינוק להוריו, כלומר תלות מוחלטת, ויתור על שיקול דעת עצמאי, ולמעשה מפקידים את גורלם בידיו. מותו של המנהיג בתנאים כאלה יכול לעורר תחושת יתמות, תחושת חוסר אונים ואובדן דרך.

דומה שלכך התכוון המדרש באבות דרבי נתן (כה): "כשמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד והיו כל אומות העולם רואים את ישראל שרוים לשבטיהם, שנאמר ויראו כל העדה מה ת"ל ויראו [אלא וייראו] לפיכך בכו לו כל ישראל". עם מותו של אהרון, נסתלקו ענני הכבוד ועימם נסתלקה תחושת הביטחון. הבכי כאן הוא גם בכי של פחד. בעקבות התלות המוחלטת של העם באהרון, לאחר הסתלקות אהרון הרגיש העם אובדן דרך.

תיאור קשה יותר למצבם אז, מופיע בירושלמי (יומא א, א): "וביקשו ישראל לחזור למצרים [=לאחר פטירת אהרון] ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות אף הם הרגו ממנו ארבע". הייאוש שנבע מפטירתו של אהרון כמעט גרם למלחמת אחים. היוצא מכך, שהאבל הכבד על אהרון נבע גם מתוך הערכה גדולה של העם על תרומתו לאומה, וגם מהייאוש הנוראי של העם כתוצאה מהסתלקותו.

יחד עם זאת, אעפ"י שבשגרה אהרון ספג עלבונות וביקורות קשות, העם עדיין העריך אותו בשל השקעתו המרובה בעם. דבר זה בא לידי ביטוי באבל הכבד שהיה לכבודו לאחר מותו.