נישואין בבין המצרים

במחילה מכבוד תורתו של הרב הראשי, הרב קלמן בר (שהיכרות רבת שנים לנו מעת כהונתי כרב קהילה בנתניה, בה הרב בר כיהן כרב עיר), אני סבור שפסק ההלכה שנתן בעניין איסור קיום חתונות בבין המצרים השנה, אינו נכון, והיה ראוי להתיר חתונות גם לאשכנזים עד ראש חודש אב, כפי שהורה עמיתו, הראשל"צ הרב דוד יוסף.

הרקע בקצרה: המלחמה באיראן פרצה בלב עונת החתונות, וגרמה לביטולן של עשרות רבות של חתונות. הדבר לא רק יצר מפח נפש אצל זוגות רבים, שנאלצו לתכנן מחדש את החתונה, אלא גם הביא להפסד כספי עצום עבור בעלי אולמות וספקים למיניהם (הסעדה, ביטחון, מוזיקה, צילום ועוד). כעת, משהותר מחדש לקיים חתונות, עלתה השאלה מה לעשות בימי בין המצרים הקרבים, עד ראש חודש אב: האם שעת הדחק שבה אנו נמצאים תאפשר קיום חתונות, הגם שבדרך כלל מנהג אשכנז הוא להימנע מחתונות בימים אלה?

הרב בר פסק לאיסור. הוא מנמק את המנהג שהתקבל באשכנז בשלוש דרכים: נישואין הם ביטוי לשמחה יתירה, יש להפגין אבלות בפרהסיא, ו"לא מסמנא מילתא", כלומר אין זה סימן טוב לערוך נישואין בימים אלה. הוא מצטט שו"תים שונים שמחמירים בנישואין בימים האלה גם בשעת הדחק, ועל כן פוסק לאסור נישואין בימים אלה לבני אשכנז גם כעת, כשהרבנות הראשית תשקול להתיר רק במקרים מיוחדים שיופנו אליה.

לענ"ד מסקנה זו אינה נכונה, משתי סיבות מרכזיות: האחת קשורה לטעמי המנהג, והשנייה לגישה העקרונית כלפי פסיקה ציבורית. מבחינת טעמי המנהג, הרב בר מסתמך על הנימוק שנישואין בימים אלה אין הם סימן טוב, ומצטט מהחיבור שערי תשובה, שמביא משו"ת שבות יעקב שכתב על כך: "פעם אחת הקל חכם אחד בענין נשואין תוך ימי הספירה (=לאחר ל"ג בעומר עד שבועות) ולא עלה זיווגם יפה לכן נראה לי דשומר נפשו ירחק מנשואין בימים האלו אף שיהיו הרבה צדדים להקל כי חמירא סכנתא מאיסורא".

ואולם, מי שמעניין במקור הדברים בבית יוסף ובמגן אברהם רואה בבירור, שהטעם שאין סימן טוב בנישואין בימים אלה נאמר דווקא על נישואין בתשעת הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב, שהוא הזמן שעליו נאמר שאין ללכת לדין עם גויים מפני שהמזל רע, ולא על כל שלושת השבועות. עובדה היא, שגם לבני אשכנז הותר ללכת לדין בימים אלה ולא חששו למזל רע. יתירה מכך, הרבנות עצמה מתירה להינשא לאחר ל"ג בעומר בימי הספירה, ולא חוששת לדברי השבות יעקב שזהו סימן רע. מדוע אם כן דווקא כאן יש לחשוש לדבריו?

זהו ההיבט הפורמלי, אבל מעבר לו יש עניין עקרוני והוא נוגע להלכות ציבור. הרב הראשי איננו פוסק הלכה עבור אדם פרטי וגם לא עבור קהילה. הוא קובע מדיניות עבור כלל החברה הישראלית, ולכך יש השלכות רחבות, הרבה מעבר למקרים הפרטיים. אם ייאסר על יהודים בחו"ל להתחתן בבין המצרים, הפגיעה תהיה בעיקר בהם ואפשר לסבול זאת. אבל כפי שכתבתנו למעלה, במדינת ישראל הפגיעה כיום היא רחבה בהרבה – בבעלי האולמות, בספקי השירותים, ובכל המערכת הכלכלית. כל שכן כשמדובר בתקופת מלחמה, כשגברים רבים מגויסים לצבא ואין כל ודאות מתי והאם יוכלו להגיע לחתונה.

משום כך, כשפוסקים לציבור רחב, ההבנה מהי שעת הדחק שונה לחלוטין. ואם בעל ערוך השולחן הורה ש"אם הדבר מוכרח לישא בימים אלו (=והוא מתכוון אפילו לתשעת הימים עד לשבוע שחל בו) – יש להתיר", יש לסמוך על דבריו בשתי ידיים ולא להחמיר, במיוחד כשיש מקורות רבים להסתמך עליהם. באופן עקרוני, במקום להחמיר על הציבור ולהקל במקרים מיוחדים, בפסיקה כלל-ישראלית יש להקל על הציבור ולהחמיר רק במקרים יחידים – בדיוק הפוך ממה שעשה כאן הרב בר. עם הציבור הרחב יש ללכת בדרך הקלה, לא הקשה.

ועוד נקודה: כיום במדינת ישראל זכינו שכבר כמעט אין חלוקה בין אשכנזים לספרדים, למעט בעדה החרדית. רוב המשפחות הישראליות מעורבות, וחתונות נעשות בין עדות שונות. איזו ערך יש לפסיקה ציבורית שמופנית רק לבני אשכנז? ומה אם החתן ספרדי והכלה אשכנזייה או להפך? ומה אם הם מגיעים מלכתחילה ממשפחות מעורבות של אשכנזים וספרדים? האם רק צד אחד יגיע לחתונה והאחר לא?

קל להבין שבמציאות שכזו, החמרה על בני אשכנז תוביל להחמרה גם על בני עדות המזרח, שלא כדין. ועל כן, כפי שהורה הרב עובדיה יוסף, במציאות הישראלית יש לפסוק להקל גם עבור בני אשכנז. הדבר נכון לשנים רגילות, וכל שכן השנה, כשהשעה היא שעת הדחק.