דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג"סוכות ושמחת תורה תמיד היו מהחגים היותר אהובים אצלנו. הקלילות שאחרי כיפור, ריח ארבעת המינים, מזג האוויר המתמתן, יום הולדת כפול כי שניים מילדינו נולדו בחול המועד, לארח, להתארח, לטייל, לפגוש את מי שלא מזדמן לבקר לאורך השנה, שמחת החיבור לקודש, מילוי המצברים לקראת חודשי העשייה הבאים עלינו לטובה.
אין ספק שהמלחמה הפכה את החגים האלה לטעונים. לעולם נזכור את מראה הגברים, שבאמצע התפילה השילו את הטליתות ועלו על מדים, את שיירת הרכבים שפילחה את הכביש, את התחושה שאחר כך הפכה להבנה שאלה רגעים גדולים בקנה מידה היסטורי. הפאניקה, הדמעות, החיבוקים החזקים. הלוחות הטקטוניים של מדינת ישראל זזו בעוצמות הגבוהות ביותר.
אני בוחרת למקד מבט על תופעה, אולי קטנה, אבל נדמה לי שראוי להציף: בשמחת תורה תשפ"ד, הדרמה התעצמה עוד לנוכח המפגש החזיתי עם הדאגה המטורפת של הורים דתיים, שגילו שילדיהם היו בפסטיבל ה"נובה". אני אומרת תופעה, שהרי הדתל"שים היו למגזר בפני עצמו אשר ייצוגו במסיבה בלט במיוחד. אם נפנה לרגע את אלומת האור לפרט אחד בתוך הכאוס, אם אני קוראת נכון את הלך הרוח, אפשר להגיד (בזהירות הראויה) שבעקבות המלחמה היחס כלפי הילדים שלא הלכו בתלם השתנה מן הקצה אל הקצה. אני מעיזה לומר שהפחד, ואולי לא רק הפחד, ייקר אותם.
כל כך הרבה סיפורים שמעתי על בחורים שברגע האמת בחרו להציל אחרים במקום לברוח, לחזור שוב ושוב אל התופת כדי לחלץ עוד. אלה שהגיעו הביתה מהפסטיבל, לבשו מדים והתייצבו שוב בחזית, הפעם כלוחמים. אלה שנזרקו מהישיבה, אלה שאתגרו את המערכת, החבר'ה שהוריהם הכירו טוב מדי את חדר המנהל והיועצת – התגלו כגיבורים בעוצמות שלא שיערנו. צדיקים – לא פחות!
הייתי הולכת את הצעד הנוסף ודורשת מכל מי שהתנשאו עליהם, מכל מי שהתלוננו עליהם, לבקש סליחה, להגיד להם תודה – והלא אנחנו חייבים להם כל כך הרבה.
בע"ה גם השנה יישבו בחורינו המצוינים (במובן המקורי – לא האירוני חלילה) בסוכות. ישתו, ידברו, ישירו, יספרו בדיחות שחורות, יטעמו משהו. כנראה שגם בסוכה הפרטית שלנו יצטופפו כמה גיבורים ויעשו שמח. אני אביט בהם מתוך הבית, אתפלל עליהם – שלא יאונה להם כל רע, שחן וחסד ירדפו אותם, שהשם ישמור צאתם ובואם.
