יעקב ספוקויני"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". שואל רש"י: "למה נכתבו המסעות הללו? להודיע שבחו של מקום שלא היו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל 40 שנה…", אלא רוב המסעות היו בשנה הראשונה כשיצאו ממצרים, ובשנה האחרונה, כשהיו בדרכם לא"י. הרב אורנשטיין ['הדרוש והנאום'] מסביר כי מתקבל הרושם שכוונת התורה להוכיח את בנ"י על שהם עצמם גרמו לתלאות הללו. כיוון שבשום שלב לא נשמעה מהם התלהבות להגיע לא"י אלא בעיקר קיטורים על הדרך וגעגועים למצרים. "יתכן ואלמלא היו מתלוננים, והיו מתאמצים לעלות לא"י ברצון ובמסירות נפש, היו מצליחים". לא המסע עיקר, אלא משמעותו.
מסירות הנפש למען א"י שהקרינו המתיישבים במושבות ובקיבוצים, הייתה הסיבה העיקרית למסע הרבנים אל המושבות, שיזם הראי"ה קוק. הרב קוק הקדיש בהגותו מקום לדילמה הקשה בפניה עמד, מחד גיסא, הערצה לחלוצים האלה הבונים ומפתחים את הארץ במסירות נפש, ומאידך גיסא, הסתייגות קשה מאורח חייהם המרוחק מתורה והלכה. הוא ביקר מידי פעם במושבות וראה שהמצב הדתי התדרדר. בכל מקום שאפשר היה הרב הוכיח את הציבור ודרש שינוי בדרכי נועם מתוך גישה של 'שמאל דוחה וימין מקרבת'. נאמן לרצונו "לחדור אל עומק ליבו של הפועל הצעיר" יזם מסע רבנים אל המושבות בו שיתף גם את רבני היישוב הישן.
pexels-slondotpics
בשנת תרע"ד (1913) יצא 'מסע הרבנים' לדרך. בין המשתתפים היו, הרבנים זוננפלד, בן-ציון ידלר וחרל"פ. המסע הוגדר כמסע 'התעוררות וקרוב לבבות' כדי למנוע קרע שהחל להיווצר בין הישוב הישן לישוב החדש. הרבנים ביקרו במשך חודש ימים בעשרים וששה ישובים באזורי חיפה, הגליל התחתון ואצבע הגליל.
ברוב המושבות התקבלה המשלחת בכבוד גדול. האנשים והנשים התכנסו בבית הכנסת לשמוע את דרשות הרבנים. הרבנים דיברו בעיקר על חשיבות העבודה החלוצית בארץ לקירוב גאולת ישראל, תוך שמירה על תורה ומצוות. הרבנים האזינו גם לבעיות שהעלו המתיישבים, ביניהם בעיות בתחום החומרי.
במושבות העלייה הראשונה התקבלו דברי הרבנים בהבנה והייתה נכונות עקרונית להיענות לבקשות המשלחת. ביישובי העלייה השנייה, כמו דגניה וכינרת, הייתה קבלת הפנים צוננת יותר. במקומות רבים הסתיים הביקור בחוויה מרגשת של ריקוד משותף שכם אל שכם של רבנים איכרים ופועלים.
לסיכום המסע אמר הרב קוק: "באנו בשעה מאוחרת מעט, אבל לא מאוחרת מדי. "
מסע נוסף נערך בשנת תרפ"ז (1927) לבקשת אנשי המזרחי. השתתפו בו הרב קוק, הרב ברכיהו, הרב מאיר ברלין ואחרים. הרבנים ביקרו הפעם בארבעה עשר ישובים בעמק יזרעאל, בגליל התחתון והעליון ובשומרון. המטרות היו דומות לאלה של המסע הראשון.
גם הפעם היה המפגש עם בני העלייה השנייה קשה. פועל אחד פנה אל הרב ואמר: "חבל על עבודתכם ועל דיבוריכם. פה לא תשפיעו כלום". הרב קוק הבין שעיקר משימתו, ליצור קשר חיובי עם הצעירים וענה: "לא באנו להשפיע, רוצים אנו להיות מושפעים מגודל מסירות הנפש שלכם עבור אדמת הקודש".
הרב הסביר כי "חלק מהחלוצים הצעירים שבו בארץ ישראל ליסוד הלאומי שלנו אבל עדיין לא שבו ליסוד דתי אולם אי אפשר להפריד בין שני יסודות אלה שהם אחד…רק ע"י אהבה ניתן יהיה לאחדם". בדרשותיו הדגיש הרב קוק את נושא אהבת א"י ואהבת ישראל, במיוחד בישובים החילונים. לדעתו, הציונות החילונית הינה חלק מתהליך הגאולה הקשור במפעל הציוני. "עם ישראל, תורת ישראל וא"י הינו משולש בל יינתק! כי עבודתנו בכללה על אדמת הקודש הלא היא עבודה היסטורית שאינה נמדדת במידת השעה והשנה, כי אם עבודת עולם ותקנת דורים", אמר הרב קוק.
מסעות הרבנים היו משמעותיים בעיקר במסר שאינו נמדד במילים. הכול מאוחדים סביב מסירות-נפש למען א"י, כל אחד על פי דרכו.
Yaakovspok1@gmail.com.
