הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מאבק התורה בשפיכות דמים ויחסה אליו הוא מורכב מאוד. מחד גיסא, היא מנהלת מלחמת חורמה נגד שפיכות דמים. הסיפור הראשון של המין האנושי אחרי הגרוש מגן עדן הוא סיפור קין והבל, המכריז כבר מההתחלה ש"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה"; התורה נאבקת בשפיכות דמים כבר ביציאה מהמבול, ומזכירה לנו כי כל בני האדם נבראו בצלם א-לוהים: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם"; איסור לא תרצח מופיע בספר הברית שבעשרת הדיברות; התורה עוסקת בו בפרשת משפטים ובמקומות אחרים; התורה מלמדת כי גם רוצח בשגגה חייב כפרה; פרשת עגלה ערופה מלמדת אותנו עד כמה אסור לנו להניח למצב "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בַּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ"; ובפרשתנו אנו למדים עד כמה השראת השכינה ארץ מותנית בהימנעות הקפדנית משפיכות דמים: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ, וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ; וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ, כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
מאידך גיסא, התנ"ך מלא סיפורים של שפיכות דמים כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה, ואם נמנה את מספר ההרוגים שהתנ"ך עוסק בו לאורך הספרים השונים נגיע למליונים; חלק בלתי נפרד מעונשי המקרא הוא הוצאה להורג, וארבע מיתות נמסרו לבית דין, גם אם בפועל הם כמעט ולא בוצעו; התורה מצווה על מלחמת מצווה ומתירה מלחמת רשות; עונשיו של הקב"ה קשורים בקשר בל יינתק עם מותם של רבים, ועוד ועוד.
מה אנו חייבים ללמוד מכך ? הדבר הפשוט ביותר העולה מהדברים הוא, שכמו נושאים רבים אחרים, אפילו המהותיים ביותר, "צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם", לאמור: התורה עצמה ומצוותיה מרוממת ומאדירה את המבקש טוב, ובד בבד מהווה כלי משחית ומכשיל לאלה שהם בגדר "פושעים". כשבני אדם פוגשים את התורה ומטמיעים אותה הם עדיין לא מוגנים מכך שהיא תחולל אסון כבד בנשמותיהם. קשה למנות את מספר האירועים שדווקא אמונה דתית הביאה למעשים קשים ביותר, ובשמה לכאורה נעשה עוול נורא. כדי להסיר ספק, הטיעון כי אמונות דתיות הן גורם הרצח המשמעותי ביותר בהיסטוריה נסתר על ידי הרוצחים הגדולים של תחילת המאה ועשרים, אך זהו נושא לדיון אחר.
ובשל כך, מוטל עלינו באופן מתמיד לפעול בשני כיוונים. מחד גיסא, מלחמת חורמה ברוע, בפשע, בעוול ובשוד. מאידך גיסא, לפעול ככל יכולתנו לצמצום שפיכות דמים בעולם. בין אם מדובר בעניינים של רשלנות, כגון המספר הנורא של תאונות עבודה ותאונות דרכים שממלא את הארץ בדם נקיים; בין אם מדובר באלימות המתחוללת בתוך המשפחה, שהמאבק נגדה חייב להתנהל בעקשנות ובתהליכים מתמידים; בין אם מדובר ברציחות פליליות, שתופסות מקום הולך וגובר, בעיקר בחברה הערבית (שאף כלפיה צריך לנהל מאבק חורמה) אך לא רק שם; ובין כאשר מדובר במלחמה.
גם במלחמה אנחנו מופקדים מחד גיסא להילחם בכל העוז ובכל הכוח הנדרש כדי להביס את הרוע, ומאידך גיסא לעשות כל שביכולתנו כדי לצמצם את שפיכות הדמים, ואת מותם של אלה שלא נמצאים במעגל הלחימה. כאשר החייל הבודד נתקל בסיכון כלשהו הוא רשאי וחייב לפעול כדי שהוא וחבריו לא ייפגעו, אולם כאשר אנו מגדירים את המדיניות הכללית – אסור לנו לטמא ארץ ישראל, ועלינו להכניס למערכת השיקולים הבוחרת בין האפשרויות השונות העומדות בפנינו את הערך של צמצום ככל הניתן של שפיכות דמים, כי ריבונו של עולם שוכן בקרב ארץ ישראל.
