הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)אני מתגעגע לגוש קטיף. שירתי שם כחייל וכמפקד, והשתתפתי והובלתי מאות מבצעים צבאיים בגזרה – החל ממארבים, עבור בפעולות יזומות בכפרים וכלה בסיורי ביטחון, וכמובן – שמירות. זה היה האזור היפה ביותר בארץ, בלי כל ספק. ומעל הכל התבלטו התושבים. הייתה שם שלווה כובשת. מסירות ודבקות ביישוב הארץ, בחקלאות, בחינוך, בלימוד תורה. האזור היה מואר. וכחיילים זכינו ליחס מיוחד ומארח, כמובן. לא אשכח זאת.
דמעות עלו בעיניי כשראיתי את חיילינו מפנים את התושבים משם בהתנתקות. קשה היה לראות את הדחפורים עולים על הבתים והורסים את כל מה שהמתיישבים בנו שם במשך עשרות שנים. נזכרתי במוצב האורחן שהתפוצץ עלינו ברצועה בעקבות מנהרת טרור שנחפרה מתחת לרגלינו, ואת המפקד שלי, רועי ניסים הי"ד, שנהרג שם. לא הבנתי אז את ההתנתקות, ועד היום אני לא מבין אותה. היא הביאה רק הרס ואובדן.
אני תפילה שיבוא יום ונשוב לשם. הלוואי שנזכה שוב להתגורר בחבל הארץ היפהפה הזה, הריביירה של ישראל. אבל לא עכשיו. לא כעת. ולא בדרך הזו, כשחיילינו עוד נלחמים והחטופים נחנקים במנהרות.
המלחמה בעזה ובלבנון עוררה אצל רבים בציונות הדתית את החלומות הגנוזים ליישב את כל שטחי ארץ ישראל. פוליטיקאים מדברים באופן גלוי על החזון ליישב את רצועת עזה. אף קמה תנועת התיישבות לעיסוק בכך. כנסים נערכים. ודניאלה ווייס, שמנצחת על כל האירוע, סיפרה בשידור חי שמאז פרוץ המלחמה היא מבקרת בתוך הרצועה מדי שבוע.
shai-pal
שני נימוקים מרכזיים עומדים מאחורי הרצון להתיישב בעזה: האחד, נימוק ביטחוני. הטענה היא שהתיישבות ברצועה תהווה מכת ניצחון עבור חמאס ואות אזהרה למי שיעז להתעסק איתנו; השני, נימוק אידיאולוגי. יש רצון ליישב את ארץ ישראל השלמה, והמלחמה היא הזדמנות לחזור לרצועה. אלא שהנימוקים הללו מוטעים, ולמצער לא חכמים. לא זו הדרך להתיישבות בארץ ישראל.
יש שחושבים שאנחנו עדיין בשנות ה-50 וה-60, אז המלחמות שלנו היו מלחמות של כיבוש שטח. אבל למעלה מ-55 שנים חלפו מאז. מלחמות ישראל אינן נעשות כבר על שטח, אלא על הרתעה ועוצמה צבאית. מולנו עומדים ארגוני טרור, לא מדינות (איראן שמממנת אותם לא גובלת איתנו). כל זה משנה את אפיון הלחימה. אם נגרש אזרחים, שאינם עוסקים בטרור באופן ישיר, ונתיישב במקומם, נפר את הדין הבינלאומי. מעמדנו בעולם וגם בקרב מדינות האזור יידרדר עוד יותר. גם לא ברורה לי ההצדקה המוסרית והתורנית לגרש תושבים מבתיהם. פעילי טרור – ודאי. אך אזרחים, שלא ברור תפקידם במלחמה (כל עוד לא ברור שהם שותפים לפשעים, יש להם חזקת חפות) – מניין ההיתר לקחת מהם את בתיהם?
אם רוצים להעניש את חמאס בלקיחת שטח, אפשר לעשות רצועת ביטחון, כפי שהציעה תוכנית האלופים. אין צורך להתיישב שם לשם כך. כך נופל הנימוק הביטחוני. ובאשר לאידיאולוגי – צריך להיזהר לא לדחוק את הקץ. הניסיון להגשים חלומות טרם זמנם עלול להתגלות כהרסני.
אבינו יעקב יצא מארץ כנען לחרן. זה לא מובן מאליו שהוא יוצא לגור בחוץ לארץ, לאחר שהארץ הובטחה לסבו אברהם. עוד יותר לא מובן מאליו שא-לוהים מתגלה אליו ואומר לו אותם דברים שאמר לאברהם בצאתו מאור כשדים. פרופ' יונתן גרוסמן הראה שיעקב למעשה התחיל כאן מחדש את מפעלו של אברהם. הסיפור חזר לנקודת האפס.
מדוע? התשובה פשוטה ומאיימת. כי משפחת יצחק לא הצליחה לשבת יחד בארץ. יעקב ועשיו הסתכסכו ועשיו איים להרוג את יעקב. וכשאחים שונאים, אחד מהם צריך לעזוב. הפעם זה היה יעקב. אי אפשר לרשת את הארץ כשאין לכידות. עם ישראל קודם לארץ ישראל. ועם ללא ייעוד וללא דרך, לא יוכל גם להתיישב בביטחון בארץ. ארץ ישראל היא השלב הסופי בבניית החזון היהודי. לא הראשון. לכן, נדרש יעקב להתחיל את הסיפור מראשיתו. לכן, גם הוא וגם בניו ירדו למצרים בעקבות מכירת יוסף. כשאנו לא יודעים לחיות יחד, אנו יוצאים מן הארץ.
זה מוביל אותי לטעם המרכזי המתנגד להתיישבות ברצועה. עם ישראל לא נמצא במקום הזה. יש בינינו מחלוקות עמוקות על עניינים כה יסודיים בקיום שלנו, שהתיישבות בעוד חבל ארץ לא תפתור אותן אלא רק תעמיק אותן. ואז, במקום שלום נקבל עוד סכסוכים ועוד מריבות בתוכנו. וזהו האיום החמור ביותר עלינו.
לכל זמן ועת. עד כמה שאנו בטוחים בצדקת דרכנו, אסור להתעלם מהריאל-פוליטיק, ממעמדנו בעולם וממצבנו הפנימי. מי שעוצם עיניו ומתעלם מזה עלול להמיט עלינו אסון, שנבכה עליו שנים רבות קדימה.
