תמר ביטון
ראש מדרשת באר, חברת 'הנתיב השלישי'
לוח השנה היהודי הספירלי מפגיש השבת את ר"ח מנחם-אב עם פרשות מטות-מסעי. השבת, השנייה ב״תלתא דפורענותא״, נסיים את חומש 'במדבר'. ערב הכניסה לארץ, נסגרים מעגלים רבים של דור המדבר – מסעותיו, חטאיו, אתגריו החברתיים והדתיים וההזדמנות לתקנם.
בסוף מסכת תענית מתארת המשנה חמישה אירועים שהתרחשו בי"ז בתמוז, וחמישה אירועים שהתרחשו בט' באב. שתי החמישיות מסודרות באופן היסטורי כרונולוגי, כאשר האירוע הראשון בכל אחת מהן קשור לחטאי דור המדבר. בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות הראשונים בעקבות חטא העגל, ובט' באב נגזר על המסע הארוך בו ייתמו כל יוצאי מצרים, בעקבות חטא המרגלים.

באופן כללי ניתן לומר כי הרשימה של י"ז בתמוז מבטאת שבר רוחני, ואילו זו של ט' באב מבטאת שבר חומרי. התחלת התהליך באותיות שפורחות מהלוחות מסתיימת בקבר אחים המוני מדי ט' באב. לכאורה, ברגע שנשברה המשמעות הדתית כבר מרחף לו גזר הדין של הכליה הפיזית, או כדברי המדרש באיכה רבה: "קמח טחון טחנת, אריה הרוג הרגת, בית שרוף שרפת".
המשנה בתענית לא חותמת בט' באב, אלא ממשיכה במהלך מיוחד לעבר שני מועדים של שמחה: ״לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין… וחולות בכרמים״. אותה ירושלים, שנותרה שרופה וחרושה במשנה הקודמת, מצמיחה בזיכרון ההיסטורי כרמי גפנים ובנות רוקדות בבגדי לבן שאולים, בתמונה נוסטלגית של חיבור, שוויון ושבירת המעמדות ״שלא לבייש את מי שאין לו״.
ניתן להציע כי יש כאן משוואה של שבר ותיקון – יום הכיפורים הוא תיקון לי"ז בתמוז, יום רוחני של סליחה ומחילה שניתנו בו לוחות שניים, כסגירת מעגל לחטא העגל. לעומתו, ט"ו באב הוא תיקון חומרי לט' באב, יום של הקמת בתים חדשים מתוך חורבות הבית שנשרף שבעה ימים קודם בלוח השנה. אחת הסיבות שהגמרא מציינת לט"ו באב היא ״יום שכלו בו מתי מדבר״. בכך היא הופכת אותו ליום של תיקון לחטא המרגלים, בו נגזר על כל הדור – ״במדבר הזה יפלו פגריכם״.
מעניין לראות כי אחת הסיבות בגמרא לט"ו באב מצוטטת מתוך הפרשה שלנו: ״יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה״. הצורך להתחתן בתוך השבט והמשפחה מאפיין את דור נוחלי הארץ בלבד, ולאחריו נפתחות האפשרויות לחיבורים בריאים בין השבטים. פרשות השבוע שלנו נמצאות בצומת של המעבר מדור המדבר, ״עם תועי לבב״, אל שלב המנוחה והנחלה, המזמן סיכוי, כאז כן היום – לאחריות בין-שבטית ולערבות הדדית, הזדמנויות חוצות שבטים ושוברות מעמדות, רוח שנושאת ומובילה את החומר.
