לא רק בשדה הקרב

בטור הקודם התחלנו לעסוק במושג "ניצחון", שמעסיק את החברה הישראלית כבר יותר משנה. ניצחון מובהק, כפי שראינו, קיים במערכת בחירות או בתחרות ספורט, אך קשה יותר להשיג או להגדיר אותו במלחמה בעידן המודרני בכלל, ואצל מדינת ישראל בפרט. זה שנים רבות שהמלחמות שלנו אינן על שטח מסוים, לא נעשות רק בשדה הקרב, וגם לא תמיד מול מדינות אלא גם מול ארגוני טרור. כל זה מקשה מאוד להגדיר מהו ניצחון עבורנו.
בשל כך, יש שהציעו להיפרד ממושג הניצחון ופשוט להפסיק להשתמש בו. אין ניצחון מבחינתם; יש הישגים. אם השגנו את המטרות שהצבנו לעצמנו בראשית הדרך, די בכך. אני חולק על כך. ראשית, יש משמעות לניצחון בתפיסה האינטואיטיבית. עובדה היא שרבים משתמשים במושג הזה שוב ושוב. ניצחון הוא מושג נלווה למלחמה. אם יש מלחמה, יש גם ניצחון. זה שקשה להגדיר אותו, איננו אומר שהוא לא קיים (כמו מושגים רבים בחיינו שאנחנו לא מסוגלים להגדיר אבל הם נוכחים ואף מפעילים אותנו; ראו למשל "אהבה"); שנית, הניצחון מופיע בערך הראשון של ערכי צה"ל: "חתירה לניצחון". יש אפוא בחתירה לניצחון היבט ערכי מכונן. אי אפשר סתם כך להיפרד ממנו.
עם זאת, כאמור, צריך לנהוג במושג הזה בזהירות ובעיקר באחריות. חוסר הבהירות סביב מושג הניצחון גורם לבלבול עצום במערכת. ד"ר אור ברק, חוקרת לשון ומדיניות צבאית, פרסמה מאמר חשוב שבו הראתה כיצד הבלבול הסמנטי מחליש את המאמץ הצבאי. אנשי צבא ופוליטיקאים משתמשים באותו מושג (ניצחון או הכרעה) במובנים שונים, וכך פוגעים ביכולת של מדינת ישראל לתפקד. דומה הדבר להורים ששולחים את הילד שלהם לקנות בסופר לחם בריא, והוא קונה את הלחם הבריא מבחינתו – סופגנייה. אי אפשר לתפקד כך.
לא פחות חמור מכך, אי אפשר להלהיט את הדמיונות של אנשים על 'ניצחון מוחלט', כשברור מלכתחילה שאי אפשר לפרוע את השטר הזה. הניצחון מתגלה כמטבע פופוליסטי שאין מאחוריו דבר. כיצד אפשר לשלהב חיילים ומתנדבים להילחם עבור המדינה כשהמושג הכה-יסודי הזה מרוקן מתוכן?

על כן, חשוב לאחוז במושג הניצחון אך גם חשוב להבין אותו. וכצעד ראשון לכך, אבקש להבחין בין מבצע צבאי ובין מלחמה. כשנבין את ההבדל ביניהם נוכל להתחיל להבין מהו גם ניצחון.
מלחמה היא רצף של מבצעים צבאיים, ובכל זאת יש הבדל יסודי ביניהם. מבצע מוגבל למאמץ הצבאי. מי שמופעל בו הוא בדרך כלל חלק מסוים מן הצבא והוא מכוון להשיג תוצאות נקודתיות בשדה הקרב כדי לשפר עמדות, להשיג מידעים וכו'. כשמדובר במבצע צבאי אנו לא מדברים על ניצחון, אלא על הישגים. אם המבצע השיג את המטרות שהקצו לו המפעילים שלו, הרי שיש כאן הישג צבאי.
מלחמה שונה ממבצע צבאי בכך שהיא מערבת גופים רבים. במלחמה, לא רק הצבא מופעל ומגויס, אלא כל מערכות המדינה. המשק כולו עובר למצב חירום ומכוון כולו למאמץ המלחמתי. מערכות שבשגרה מושהות בחלקן או במלואן כדי לאפשר את המערכה הכוללת. השיח הציבורי מרוכז בענייני המלחמה לבדם (והדבר ניכר במהדורות החדשות שמשתלטות על לוח השידורים).
הבחנה זו חשובה כדי להבין את מושג הניצחון. אם מלחמה מערבת את כלל גופי המדינה שמוכוונים כולם למאמץ המלחמתי, הרי שכדי להשיג ניצחון עלינו להתייחס לכלל המערכות. אם הצבא ישיג הכרעה בשדה הקרב אך מערכות המדינה האחרות, כמו הכלכלה או המעמד הבינלאומי יקרסו, גורל המדינה עדיין יועמד בסכנה ולא יהיה כאן ניצחון. אם דעת הקהל העולמית לא תכיר בהישגים הצבאיים אלא תראה בהם פשעי מלחמה, אף ניצחון לא יהיה בר הישג.
מפתיע אולי לראות שמי שהבין זאת היטב היה אביו של ראש הממשלה נתניהו, פרופ' בן ציון נתניהו. כך ציטט אותו בנו, בספר האוטוביוגרפי שלו: "בעולם המודרני אי אפשר להגן על ניצחון צבאי ללא ניצחון מדיני; אי אפשר להגן על ניצחון מדיני ללא ניצחון בדעת הקהל; ואי אפשר לגייס את דעת הקהל בלי לפנות לחוש הצדק שלו". הדברים נאמרו בשנת 1974 והם נכונים גם היום. כל זה מנוגד לקולות שנשמעים היום דווקא מתוך מחנה הימין, שמזלזלים בדעת העולם ובדיפלומטיה הבינלאומית. זהו עיוורון שמרחיק אותנו מהניצחון.
על מנת להשיג ניצחון, צריך אפוא להרים את המבט מעבר לשדה הקרב ולחשוב רחב על ההישגים שלנו. יש ממדים גבוהים בהרבה מההישגים בשדה הקרב: יש מרכיבים מדיניים, דיפלומטיים, כלכליים, אסטרטגיים ועוד. כל אלו רכיבים שאי אפשר שלא להתייחס אליהם. בעניינם נמשיך לדון בטור הבא.