ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)בשיח החברתי של ימינו בין מיעוטים לרוב, בין קבוצות שונות בציבוריות הישראלית, שאלת הערבות ההדדית רלוונטית מתמיד. האם קבוצות שבוחרות בדרך חיים שונה שותפות לעול הציבורי? האם הן נושאות בעול גם כשאינן נהנות מהתמורה המיידית?
נושא גיוס החרדים נוגע בלב השבר החברתי-אזרחי הכי עמוק של החברה הישראלית כיום, ולא במקרה. מצד אחד, אנשי מילואים מכל רחבי הארץ מתנתקים ממשפחותיהם, מהפרנסה ומהחיים עצמם כדי לשאת בעול הביטחון, לעיתים במחיר כבד מאוד; מן הצד השני, קבוצות גדולות, ובראשן הציבור החרדי, פטורות מהשירות, מתוך הסדר היסטורי שהפך מזמן לעיוות קשה ולא שוויוני. והפער הזה, עם השנים, כבר איננו רק שאלה של צדק. הוא הופך להיות שאלה של יציבות. של אחריות. של ערבות הדדית.
שוויון מוחלט בין מגזרים לא יקרה בן-לילה, אבל הוא חייב להפוך למטרה מוצהרת ומוסדרת. זה אומר: לפתח מסגרות שירות אזרחי משמעותי (בתי חולים, מד"א, חינוך, ביטחון פנים); לאפשר שירות צבאי במסגרת נפרדת או מותאמת (כמו "נצח יהודה", אך מתוקן ומפוקח); להבטיח תנאים שוויוניים ומכבדים, מבלי לדרוש מהם לוותר על זהותם; להפסיק לפחד מלעמוד על הדרישה לשוויון; לא להסכים עוד לרטוריקה של "נמות ולא נתגייס"; אבל מצד שני: להסביר לציבור החרדי שזה לא "הם מול המדינה", אלא שגם הם המדינה.
במלחמת תש"ח גם חרדים שירתו בצבא. הייתה זו שעת חירום אז, וזו שעת חירום היום. הרבנים החרדים של צפת, טבריה ושל עוד ערים, וגם חבר מועצת גדולי התורה של אגודה ישראל, הרב כהנמן, ראש ישיבת פוניבז' של בני ברק בעבר, בירכו את המתגייסים בברכות חמות. רבני צפת וטבריה אף סייעו בעצמם ללוחמים והתירו הקמת ביצורים בשבת. במלחמת העצמאות, תושבי מאה שערים לחמו כתף אל כתף עם אנשי ההגנה.
עם קום המדינה, הראשון לציון הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, פסק: "כל איש בישראל, לרבות כהנים ולויים, חייב להתגייס גם מדין מלחמת ה' שהיא ירושת הארץ, וגם מדין 'לא תעמוד על דם רעך'". הוא לא העלה בדעתו לאיים בהגירה לחו"ל או למות ולא להתגייס. הרב עוזיאל עצמו נראה פעם כשהוא נושא אבנים כבדות בשבת. כשנשאל לפשר מעשיו, הסביר: "פסקתי לרבים שעבודות הביצורים בירושלים בשבת הן בגדר פיקוח נפש, וגם אני איני פטור".
ב-1948 מנהיג אגודת ישראל, השר יצחק מאיר לוין, צולם רוקד עם מתגייסים חרדים. אליעזר הגר, לימים האדמו"ר של חסידות סערט-ויז'ניץ, התגייס לפלוגה הדתית של ההגנה בחיפה והשתתף בקרבות העצמאות ברמת יוחנן. הרב זליג היינה, נכדו של האדמו"ר מגור, לחם בירושלים, והרב יעקב ישעיה בלוי, חבר בד"ץ של העדה החרדית, התגייס אף הוא. בישיבת חברון התלמידים הצטרפו לקרבות ההגנה בירושלים, בניגוד לעמדתו של המשגיח שלהם, הרב מאיר חדש. הרב יוסף צבי דושינסקי, מנהיגה של העדה החרדית בירושלים, חתם בתש"ח על הסכם לגיוס חלקי של תלמידי הישיבות. החזון איש התיר לחסידי גור בבני ברק לצאת לשמירה בלילות שבת. בינואר 48', ארגוני החרדים לא המתינו לצווי גיוס, הם עצמם החלו להתארגן לגיוס אנשיהם. מעט לפני הקמת המדינה, הרב כהנא עצמו התלונן על כך שהחרדים צורפו "רק" למפקדות בפתח תקווה ובבני ברק.
בשנת 1948, בעת שלמד בישיבת "מרכז הרב", בנו של הרב הנזיר, הרב אליהו שאר ישוב הכהן, היה חבר בתנועת המחתרת ברית החשמונאים, שלחמה בשלטון המנדט הבריטי והיה חבר פעיל בהגנה. בהדרכתם ועידודם של אביו הנזיר ושל הרב צבי יהודה הכהן קוק, עמד בראש חבורת צעירים שנלחמו במסגרת החי"ש והקים עם חבריו גרעין של קבוצה דתית לוחמת. לאחר שחרורו מהשבי הירדני, שירת בצה"ל שבע שנים והגיע לדרגת סא"ל.
הרבנים של 2025 בולמים גיוס ונתלים בהלכה שרק לפני כמה דורות, מוריהם וגדוליהם פירשו והבינו אחרת לגמרי.
לסיכום, השאלה היא לא אם החרדים ישרתו אלא מתי, ואיך. והאם נבחר לעשות את זה מתוך דיאלוג או מתוך התנגשות. הציבור החרדי הוא חלק חשוב ויקר מהחברה הישראלית, אבל הוא לא יכול להמשיך לדרוש זכויות בלי לשאת בחובות. ברגע האמת הזה, כשהמדינה כורעת תחת הנטל הביטחוני, אין עוד מקום לפשרות מוסריות. או שנבנה כאן ברית אזרחית חדשה או שנמשיך להתפורר מבפנים. כמו במדרש, גם אנו כותבים את מסענו "על פי ה'", אך גם על פי הלב, הניסיון והערבות ההדדית – ערכים שבלעדיהם אין חינוך ואין חברה בריאה.
