זהות, סביבה ומשמעות ביום ירושלים

בקהילת ביתא ישראל באתיופיה הקסים, המנהיגים הרוחניים, לא אמרו "נעלה לירושלים", אלא דווקא: "נֵרֵד לירושלים". גם הבקשה הידועה של יהודים בגלות "לשנה הבאה בירושלים" לא הייתה כך. במקום זאת אמרנו: "עכשיו נלך לירושלים". לדעתי, יש שתי תופעות לשוניות קטנות אך בעלות משמעות עמוקה: ירידה במקום עלייה, ועכשיו במקום בעתיד.

שמעתי פעם מהרב יעקב פישר ש-90% מתאונות הדרכים מתרחשות סמוך לבית. דווקא במקום המוכר והבטוח – שם מתרחשים רגעי האובדן והפגיעות. מדוע? אולי משום שכשאנחנו "בבית", אנחנו מורידים מגננות, מתנהלים באוטומט, פחות מודעים. וזה לא רק בדרכים, אלא גם בנפש. יש מחקרים שמראים כי אדם חרדי, למשל, ילך מהר יותר כשיהיה בשכונה חרדית מאשר במקום זר לו. הגוף מגיב למרחב, לנראות, לתחושת שייכות. באחת השכונות שבה אני נמצא כעת בארה"ב, יש מניין קבוע בנוסח אשכנזי, אך מגוון מאוד: ספרדים, אשכנזים, חסידים, דתיים-מודרניים – כולם יחד. המחיצה במקום מורכבת מחלק עץ (כמטר גובה), ומעליו זכוכית. הכל בסדר. ואז, באחת השבתות, כשהוחלט שהמניין יהיה "ספרדי", נוספו וילונות לבנים לכיסוי חלק הזכוכית.

מה השתנה? אותם אנשים מתפללים שם בכל השבוע עם המחיצה המקורית, והיא לא הפריעה להם כלל. ופתאום, בהגדרה אחרת, עולה תחושת צורך בהפרדה שונה. לא על פי הנחיה הלכתית, אלא כתוצאה משינוי התפיסה של המקום. ההגדרה החדשה יצרה התנהגות חדשה.

המקרה הזה מזכיר עד כמה אנו מושפעים מהגדרות, מהתחושה האם אנחנו "בבית" או "אורחים". אותה מחיצה, אותם אנשים, אך כשמשתנה הזהות המוצהרת של המקום, משתנה גם היחס שלנו אליו. דוגמה אחרת: נחיתה בניו יורק. טיסה מישראל נוחתת ב-JFK. עשרות ישראלים עומדים – אני לא מגזים –  שעה וחצי בשקט מופתי בתור לביקורת הדרכונים. איש לא מרים קול, אין תלונות.

אותם אנשים, לו היו נדרשים לעמוד בתור דומה בנתב"ג – האם היו מגיבים כך? לא בטוח. ונראה שהתנהגות משתנה לפי סביבה. הנה חוויה אישית: באחת הטיסות ישבתי, עבדתי, נהניתי מהשקט. לפתע, פנתה אלי אישה באנגלית: "אתה הרב שרון, נכון?" באותו רגע השתניתי. ממעמד של אדם פרטי – הפכתי לדמות ציבורית. חשתי שעליי "להתנהג כרב". וכיצד מתנהג רב? זה העלה בי זיכרון של משתתף בשיעור שכתב לי מכתב נזיפה: "התנהגותך לא הולמת רב". אבל רב איננו תפקיד טכני. "רב" הוא ביטוי לאדם, לא פרסונה מנותקת. הזהות הרבנית נוצרת מתוך האופי, לא מעבר לו. לכן, אמרתי לו: "עשה לך רב וקנה לך חבר". לא כל אחד צריך לאהוב את הסגנון שלי, וטוב שכך.

עולם שלנו בנוי היום ממעגלים סגורים. המדיה החברתית מזינה אותנו בתכנים שאנו מחפשים, ויוצרת בועה של אמונות ודעות. העיתון, הרשת, קבוצות הווטסאפ –  כולם מחזקים את הזהות שלנו. כך נוצרות קבוצות שאינן רק אידיאולוגיות, אלא פסיכולוגיות. והפערים גדלים. במצב הזה קשה לנו להיחשף למה שמעבר. קשה להיפתח, להבין, לראות את ה"אחר".

הפילוסוף היידגר הראה שחפץ כלשהו נעשה לנוכח, בשעה שהוא יוצא מהמרחב הרגיל משימוש בו באופן שגרתי. הדוגמה של היידגר היא נהיגה במכונית. כאשר המכונית במצב מכני טוב והכל מתפקד, אזי הנהיגה מתבצעת ללא חשיבה מכוונת, באופן אוטומטי. בלי להבין את גודל ההתרחשות. לדידו, הדרך בה אנו נוהגים במכונית משקפת את יחסינו לחיינו. בחיי השגרה, אנו מתקשים לגשת להתייחס למשהו כפי שצריך להתייחס אליו מבחינת עצמו. בהרבה מקרים רק כאשר נשבר משהו במכונית, אנו נאלצים להתבונן במוכנית כמוכנית מפני עצמה. באופן פרדוקסלי, רק אז הוא הופך בפעם הראשונה ל'נוכח' עבורנו. רק כאשר משהו יוצא מעולם ההרגלים, אז-אז האדם מסוגל להתבונן בצורה מקיפה ונעשה מודע לעצמו ולסביבתו. כך גם חיינו: שגרתיים, אוטומטיים, עד שמשהו נשבר. רק אז אנחנו נזכרים להתבונן.

אבל הנס לא מתחולל רק כשנשבר משהו. הוא מתרחש כל הזמן. רק צריך עיניים לראות. להכיר בנס היומיומי לא רק כשמשהו משתבש. הבחירה הלשונית של ביתא ישראל "נֵרֵד לירושלים" היא אמירה של ענווה. לא "נעלה", לא נכבוש, לא נרומם את עצמנו. אלא נרד, ניכנס בענווה, נצטרף למרקם. ירושלים היא עיר של אצבעות: כל אחת שונה, אך כשמכופפים את האצבעות יחד, הן שוות ופועלות יחד.

ירושלים היא עיר שמחברת, לא מאחדת באחידות אלא באחווה. עיר של מורכבויות, של שוני שמתקיים בשלום. אם לא נבין זאת, ביום ירושלים ובכל יום, נהיה בסכנה. הזמן הוא עכשיו. לא מחר. לא "לשנה הבאה". עכשיו נלך, נרד ונעלה לירושלים.