אפילו לא מראית עין של צדק
ועדת השרים להדחת היועצת המשפטית לממשלה, שהוקמה במקום ועדת השופט גרוניס שהייתה אמורה לדון בנושא (נמצאת בהרכב חסר), הצביעה פה אחד על הדחתה של גלי בהרב-מיארה. בישיבתה השבוע צפויה הממשלה לאמץ את ההמלצה. אתעלם לרגע מכל הסאגה המגוחכת והמיותרת הזו, מפעולת הממשלה לשנות את הכללים 'באמצע המשחק' שעה שרה"מ בעיצומו של משפט. לבהרב-מיארה, בחלק מהחלטותיה הלעומתיות לממשלה, יש 'תרומה' לכמיהה של שרים להיפטר ממנה, ואין ספק שהיא והממשלה הזו זה כמו שמן ומים – לא מתחבר (שאלה בפני עצמה: מי אמר שצריך להתחבר ומהי אותה התחברות?). ובכל זאת, באמצעות ההרכב הספציפי של ועדת השרים הזו, הוכיחה הממשלה – או אם תרצו, הוכיח נתניהו – כי הכל משחק. שכל מה שהוא רוצה זה להשפיל אותה.
בעיניים שלי, הרכב הוועדה בראשות השר שיקלי הפך את הכל לחוכא ואיטלולא. אין בוועדה הזו אפילו קמצוץ של מראית עין של 'ועדה אובייקטיבית'. שיקלי, סמוטריץ', בן גביר, גילה גמליאל, קרעי – נו, באמת אפשר לצפות מההרכב הזה לבחינה אמיתית של עמדות המוזמנת לשימוע? לו רצתה הממשלה שמישהו בציבור עוד ייתן טיפה אמון בוועדה הזו, מתבקש היה לענ"ד שיצוותו לה שרים שנתפסים כשקולים יותר, כאלה שלפחות עוד לא צייצו כלפי היועמ"שית בלעג ובבוז. מתוך קרוב ל-35 שרים שיש (איבדנו את הספירה, כמה יש?), סביר שיימצאו כמה. אלא שהכל פארסה. עבודה בעיניים. על זה מבזבזים זמן.
סביר שגם לחברי הוועדה הזו ברור היה מראש, שגם לאחר שהממשלה תאמץ (בשמחה) את החלטתה לפטר את היועמ"שית, יש סבירות גבוהה לכך שבג"ץ יפסול את ההחלטה. האמת? נדמה לי שאינני היחיד שהסיפור הזה ודומיו מעלים אצלו הרגשת קבס. מספיק להתרשם מתגובתו של רום מעלתו, כבוד שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי: "בשבוע הבא בעזרת השם, נסתום את הגולל על הכהונה ההזויה והפוליטית של היועמ"שית ונשלח אותה אחר כבוד הביתה ('אחר כבוד' זה בטח לא יהיה; מ"ז). זה מבחן משילות ראשון במעלה. יישר כוח לחבריי החלוצים שהתניעו את המהלך". לטעמי, חילון המילה 'חלוצים', בטח בהקשר לשורש זה שבפרשת השבוע, "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל". ראשונים. האם התכוון שבהרב-מיארה תלך ראשונה והממשלה בעקבותיה?
תגובה ראויה והיעדר תגובה תמוה
יו"ר ארגון רבני צהר, הרב דוד סתיו, תוקף בחריפות את דברי הרב יצחק יוסף, לשעבר הרב הראשי לישראל, כנגד חבר הכנסת יולי אדלשטיין, שהסיעות החרדיות התאכזבו מטיפולו בחוק הגיוס. במסגרת מתקפתו על אדלשטיין, טרח הרב יצחק יוסף להזכיר ש"אבא שלו התנצר והוא כומר". על כך הגיב הרב דוד סתיו: "בתזמון מזעזע, בערב שבת פרשת 'פנחס', התפרסמו דברי העלבון של הראשון לציון לשעבר כנגד חבר הכנסת יולי אדלשטיין. ממש באותו שבוע שבו אנו קוראים על החוטאים מעם ישראל שלעגו לפנחס, כשהעז לעמוד מול נשיא שבט שמעון, על כך שסבו היה כומר ופיטם עגלים לעבודה זרה. ממרחק אלפי שנים, רואים פעם נוספת איך מי שאין לו ביקורת עניינית יורד לביזוי גופו של אדם ומשפחתו. קשה לראות כיצד אש המחלוקת מסמאת עיניהם של תלמידי חכמים, המאבדים עשתונות ומחרפים ומגדפים את החולקים עליהם, תוך התעלמות מוחלטת מן האיסור מהתורה להזכיר לאדם את עוונות אבותיו. גם כשעומדים מול אמת קשה, יש לשמור על כללי היסוד של המחלוקת בדרכה של תורה ולדון בטענות לגופן תוך שמירת כבוד האדם. כאשר נגמרות הטענות – מתחילים העלבונות. כך נראית מחלוקת שאיבדה את הדרך".
בעיניים שלי, כל מילה מלמיליאן. רק תוהה: היכן רבנים 'סרוגים' נוספים, בעיקר אלה המכנים עצמם בכל מיני פאשקעווילים ו'קול קורא' כ'בכירי רבני הציונות הדתית'? למה הם שומרים על שתיקתם גם כשמדובר בעלבון כזה מפי אישיות רבנית בכירה לכאורה, כלפי אישיות בכירה 'סרוגה'? ממה הם פוחדים? בעיניי, שתיקתם רועמת וממש לא מכבדת אותם. ואגב, אני בטוח שאדלשטיין אינו מתבייש באביו הכומר. בעיניים שלי, הדרך שהוא עבר והמקום אליו הגיע ראויה לכל שבח והוקרה. אותו רב יצחק יוסף כבר מזמן הפסיק להפתיע אותנו. אין גבול לתחתית.
אפרופו, הרב יובל שרלו כתב ב'זיקים': "'אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו' (משלי כו, ד-ה) והנה הדילמה במלוא תפארתה, המבוטאת בשני הפסוקים הצמודים: מחד גיסא, כשנאמרים דברי איוולת ומגיבים עליהם – נעשים שווים לרמת הטיעון, מעניקים לעמדה מלאת הסכלות מעמד בכך שהיא ראויה לתגובה, ונכנסים לקרבות בוץ ומדמנה; לא זו בלבד, אלא שברמת ההקשבה הנהוגה כיום, מדובר פעמים רבות באטימות לב ובערלות אוזן, שאין בה אפילו סיכוי לטובה; ומאידך גיסא, כשלא מגיבים לדברי איוולת, נתפסת השתיקה פעמים רבות כחולשה, כהסכמה חלקית, וכהשארת הבמה לעמדה המטופשת. כמו תמיד, החכמה הגדולה היא לדעת מתי להשתמש בפסוק זה ומתי בשני. מה למדתי מניסיוני? שכדאי לעיתים לבחון דרך שלישית: לא לענות. אבל גם לא להיות אדיש. לא להתעלם. להציג מחדש ובעוצמה את העמדה שלך עצמך. שיראה הקהל וישפוט בין העמדות בלי תופעות הלוואי המכוערות של ההתקוטטות. לא תמיד טוב ונכון לפעול כך, אבל כדאי שזו תהיה נקודת המוצא".
מה שאני הקטן הבנתי מכך הוא שגם הרב שרלו סבור שיש כאן כסיל, ואני משאיר לכם להבין מיהו (רמז: רב ראשי לשעבר).
עוד לא נולד
לרב אפרים זלמנוביץ', רבה של מזכרת בתיה, יש רעיון מקורי, אך לענ"ד ממש-ממש לא מציאותי. מדבריו: "הפיכת מגזר שלם לעריקים זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אין מציאות לגיוס בכפייה. לכן, על צה"ל לשלוח את צווי הגיוס לראש הישיבה ולאפשר לו להחליט מי ייכלל בדחיית השירות תחת 'תורתו אומנותו' ולמי יורה להתגייס. ברור שראש הישיבה לא ייתן יד להשתמטות מגיוס, ולא יחתום על 'תורתו אומנותו' לתלמיד שלא נמצא בישיבה מבוקר עד ערב. לא יכיר בתלמיד שאינו לומד, ולא יעניק לו דחייה מכוח 'תורתו אומנותו'".
בעיניים שלי, סביר שאם ראשי הישיבות היו מתנהלים כפי שהרב זלמנוביץ' מציע כאן, אפשר היה להתקדם. אבל להבנתי, וכפי שמראה המציאות, כולל התבטאויות ה'גדויילים', נכון לעכשיו עוד לא קם ראש ישיבה חרדי רציני שייקח על עצמו להיות זה ששולח תלמיד, חפיפניק ככל שיהיה, לצה"ל. רגע אחרי זה הוא ימצא עצמו מפוטר ומתקשה לשדך את נכדותיו.
יחזור ובגדול
שוב הגענו לחתימת הטור ביום שלישי, כאשר למחרת צפוי להתחולל אירוע משמעותי, ואם אכתוב עתה אני עלול 'לצאת פיתה'. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז ננסה. ביום רביעי הייתה אמורה להתקיים בסיעת הליכוד הצבעה על 'שחרור' יולי אדלשטיין מראשות ועדת חוץ וביטחון ובחירת ח"כ ליכודניק במקומו. זה ה'עונש' שקיבל אדלשטיין על שלא סיפק לנתניהו את הסחורה – חוק השתמטות שיפטור את החרדים משירות בצה"ל. אפילו יותר מרחיק לכת מחוק הגיוס ששרר כאן עד שבג"ץ פסלו. אדלשטיין הצליח להביא את החרדים אל הבאר, עם חוק כמעט סגור, עם גיוס צפוי של חרדים בהיקפים שהם לא חשבו עליהם מעולם, ולדבריהם ה'גדויילים' שלהם הסכימו לסמוך על ההסכם. ברגע האחרון, ובלוחות הזמנים של היציאה לפגרה, העניין התפספס, שלא לומר התמסמס. החרדים ממש לא דורשים מביבי לפטר את אדלשטיין. הם מכירים את רצינותו ועד כמה הלך לקראתם, חרף חילוקי הדעות שנותרו. ביבי רוצה ביו"ר ועדה שיאמר 'אמן' לכל גחמותיו. נראה שהקרב יהיה בין חנוך מילביצקי (חבר 'קבלה לעם'), לעיתונאי לשעבר בועז ביסמוט. נכון לעכשיו לפחות, לא ידוע שלמי מהם יש פרומיל של ידע, היכרות והבנה בענייני ביטחון כפי שיש ליולי אדלשטיין. וכזכור, אנו בעיצומה של מלחמה בשבע חזיתות, 50 חטופים עדיין בעזה כבר 655 ימים.
בעיניים שלי, כל חבר ליכוד שיצביע שלא בעד הישארותו של אדלשטיין כיו"ר ועדה, חוטא לאמת, חוטא לאינטרסים של המדינה. נכון להיום, יש כמה אמיצים בליכוד שדורשים הצבעה חשאית. מבחינתי, אדלשטיין, ואם לא, אז ניסים ואטורי. אם כבר, אז כבר.
אפס רגישות
השרה אורית סטרוק משמשת משקיפה בקבינט המדיני-ביטחוני. גם אם האצבע שלה לא נספרת, חברים בקבינט מעידים כי היא ממש בעניינים ושואלת שאלות לעניין, אולי אף יותר מחברים אחרים שם. השבוע התבטאה השרה אצל ישי כהן, ובתשובה לשאלתו ענתה כי יש להמשיך בלחימה בחמאס בעזה גם במחיר שחטופים ייפגעו. מילא אנחנו. מה עם משפחות 50 החטופים? אין רגישות? מותר לכבוד השרה לחשוב מה שהיא רוצה (גם סמוטריץ' התבטא לא פעם בכיוון זה), אבל לא נכון בימים רגישים אלה להתבטא חופשי-חופשי. בקבינט – בהחלט כן; בחוץ – מה הרווחת? כלום. רק פגעת במשפחות, בדימוי שלך (אם אכפת לך מכך), ואולי גם בחלק מהקהל שאת חושבת שאת מייצגת. חבל, ולוואי שיתקיים בה "מטעויות לומדים".
שתי ציפורים במכה אחת
עבור רבים, כך לפחות הם מעידים, אחד ה'מוקשים' בחגים הוא אירוח החותנת או התארחות אצלה. ללכת על קצות האצבעות כל היום, להיות מנומסים, לא תמיד זה קל. אבל – זה מה יש (גילוי נאות: לצערי, לי כבר אין חותנת…). כך או אחרת, אם אתה היית לוחם במילואים, גם אם מפאת גיל שוחררת, ואתה בכושר סביר, ומחפש פתרון לסוגיית החותנת – קח ברצינות את הכתוב במודעה שלפניך, שרצה ברשתות. כך, תרוויח שתי ציפורים במכה: גם פטור מהחותנת, וגם תקיים מצווה של הגנה על ארץ ישראל (ובעיניים שלי, כואב לקרוא על צורך ב'שנור' של אנשים למילואים).
