שירה סגלהחופש הגדול כבר כאן, אבל השנה הוא נושא איתו משקל כבד. אחרי חודשים של אזעקות, למידה מרחוק ומתח ביטחוני ורגשי, הורים וילדים מנסים לעבור ממצב של הישרדות למצב של מנוחה ובילוי. אחרי שהשגרה התפרקה שוב ושוב, הורים מספרים איך קיץ 2025 נראה, ומה באמת חשוב יותר: להשלים לילדים את הפערים בלימודים או לחדש בהם את תחושת היציבות
"לכאורה הייתה שגרה. לא היו אצלנו אזעקות או פינוי, וילדי הכיתות לא חוו היעדרות משמעותית של מורים", מספרת שרה ברק, נשואה ליאיר, אם לשבעה, מטפלת סיעודית ומלווה רוחנית מפרדס חנה, על שנת הלימודים האחרונה. "אבל השגרה הייתה רק חיצונית. האווירה הייתה שונה מאוד תחושת מלחמה, מתח, חרדה. זה חלחל פנימה אל תוך הכיתות, אל המורים ואל הילדים. בבית הספר היסודי אני גם בהנהגת הורים, ושמעתי מהמון הורים על ילדים עצבניים, חסרי שקט, תגובתיים. אז כן, התקיימו שיעורים אבל זו לא הייתה למידה רגילה".
כשנשאלה, מה היה שונה השנה לדעתה, השיבה: "השנה לא באמת התמודדו עם המצב כמו שצריך. כשחזרנו מבוהלים מהמתקפה האיראנית, במקום לעצור ולחשוב איך חוזרים לשגרה רגשית, פשוט קפצו בחזרה לתעודות. מערכת החינוך לדעתי פספסה פה הזדמנות, לא מספיק הייתה התבוננות על מה באמת הילדים צריכים. רצו לסיים את החומר, 'לסמן וי'. אבל לפעמים מה שהם צריכים זה לא עוד תעודה אלא נוכחות, הקשבה, מרחב רגשי."
בבית משפחת ברק, החופש הגדול הוא לא רק ימי כיף ובילויים. יש גם פעילויות לימודיות קלות, ומי שצריך מחזק אנגלית או חשבון. אבל החופש הוא קודם כל זמן רגשי ומשפחתי. "אנחנו רואים בזה הזדמנות לבסס ביטחון, לבנות נוכחות הורית רגועה", מסבירה שרה. "זה לא שונה לגמרי משנים אחרות, אבל השנה אנחנו שמים דגש נוסף כי ברור לנו שהילדים סוחבים על הגב שלהם הרבה. רואים את ההשפעה. הם יותר זקוקים לנו, צריכים אותנו קרוב. פחות מסוגלים להעסיק את עצמם לבד, צריכים תחושת ביטחון מתמשכת. החוסר ביציבות שהמציאות יצרה מחלחל פנימה, והיינו צריכים להשקיע הרבה יותר זמן, הקשבה ונוכחות בבית לטובת הילדים".
איך אתם כהורים מתמודדים עם התקופה הזו?
"אנחנו מקפידים לטפל גם בעצמנו, נעזרנו גם בטיפול רגשי חיצוני. אני מאמינה שההורים הם מקור היציבות בבית. אם אנחנו לא בטוב, הילדים מרגישים את זה מייד. אז אנחנו מדברים, משתפים, מקפידים לשמור על מקום רגוע ושלם בתוכנו. גם בזמן כזה חשוב לתת מקום לזוגיות, לחברות, למנוחה. זה מה שמאפשר לנו להחזיק את הילדים".
עוגנים קטנים
robert-collins-unsplash
כרמית אופק היא אם יחידנית לשני בנים, עוסקת בחינוך ובשנתיים האחרונות לומדת להשלמות בתרפיה באומנות. היא מספרת לי בגאווה על שני הבנים שלה הגדול בן שבע, סיים כיתה א' ועולה כעת לכיתה ב', והצעיר כמעט בן חמש, שעלה מגן טרום חובה לגן חובה. השנה הקרובה תהיה גם התחלה חדשה עבורם במערכת חינוך חדשה בעיר בגוש דן.
"מבחינה לימודית, נקודת הקושי השנה הייתה שיעורי הבית", מספרת כרמית. "והאמת? הסנדלר באמת הולך יחף. לא תמיד עמדנו בזמנים, או לא בהכרח הספקנו לסיים את כל המשימות הלימודיות. מציאות זו גרמה לי לשחרר ולשנות את התפיסה שלי, ולהבין שאיכות הרבה יותר חשובה מכמות. לא צריך להעמיס אלא לדייק. גם ביצוע של עמוד איכותי אחד, יכול לשרת את ההתקדמות הלימודית."
באיזו מידה השנה האחרונה הייתה שונה מהרגיל, בעקבות המצב הביטחוני?
"השנה האחרונה הייתה בהחלט שונה ומורכבת מבחינה ביטחונית. התמודדנו עם אזעקות בשעות לא צפויות בעקבות שיגורים מתימן, והילדים נאלצו ללמוד כיצד לפעול במצבי חירום. הייתה דריכות, לא מעט שאלות וחששות, ואני כאמא השתדלתי להקשיב, להכיל, להסביר בגובה העיניים ולהעניק כמה שיותר ביטחון. הלמידה מרחוק בזמן הלחימה עם איראן הייתה אתגר בפני עצמו, במיוחד עבור הבן הבכור. היו ימים שהוא שיתף פעולה, והיו ימים שהוא לא היה מעוניין כל כך ללמוד. בחרתי לא להילחם בזה, הסברתי לו את החשיבות, ועם זאת נתתי לו את המקום לרצון שלו, מתוך הבנה שהמצב הלא שגרתי הזה גובה מחיר רגשי. מבחינה לוגיסטית, התקופה לא היה פשוטה לנו, שכן המרחב המוגן בבניין שלנו אינו תקני וכמעט בכל ערב היינו צריכים לארוז את עצמנו ולנסוע להוריי, מפני שיש להם מקלט. ההתנהלות הזו שיבשה במידת מה את השגרה. ילדים צריכים יציבות, לדעת שהם ישנים בבית שלהם, במיטה שלהם".
ב-7 באוקטובר כרמית חזרה ללינה משותפת עם הבנים. "תחושת הביטחון שלהם נפגעה מאוד", מסבירה כרמית. "הם רצו להרגיש שאני לידם, שהם לא לבד. פעולות פשוטות כמו ללכת לחדר אחר בבית דרשו ממני ליווי. אני כל הזמן חוזרת ואומרת להם שאני שומרת עליהם ושהכול יהיה בסדר. אני משתדלת לשדר אופטימיות, גם אם בפנים אני יודעת שאנחנו חיים במציאות לא פשוטה. אחרי 7 באוקטובר גם לי היו חששות, אבל לא נתתי להם להשתלט עליי. דיברתי על זה, עיבדתי זאת מול חברים ומול ההורים שלי, ועם הזמן הצלחתי לעשות שינוי בגישה שלי כלפי המצב, זה היה תהליך".
"עוד ביטוי לתחושת חוסר הביטחון של הילדים שלי, הוא שהם לא ממש הסכימו לצאת לשום מקום בלי לוודא קודם שיש שם מרחב מוגן", מוסיפה כרמית. "כשהוזמנו למפגש חברתי או לפעילות כלשהי, הם היו שואלים מראש אם יש לאן ללכת במקרה של אזעקה, ורק לפי זה היינו מחליטים אם ללכת או לא. היו תקופות שבחרנו פשוט לא לצאת מהעיר בכלל, כיוון שהדבר הרגיש להם יותר בטוח. אבל גם בתוך המלחמה ומבצע 'עם כלביא', היה לי חשוב לשמור עם הבנים על שגרה בסיסית: לקום, להתארגן, לאכול יחד ארוחת בוקר, לנסות ללמוד מרחוק. להיפגש עם חברים כשאפשר. אלו דברים קטנים שמשמשים עוגן".
מה התוכניות שלך לקיץ?
"עד 21 ביולי יש לבנים קייטנות, ואחר כך יש גם מעט מסגרות פרטיות שאני מנסה לשלב ולתמרן ביניהן. אנחנו כבר מבלים הרבה, יוצאים לטבע, נפגשים עם חברים ומתכננים עוד פעילויות כמו מוזיאונים, חוף הים, הצגות, שיהיה גם מהנה וגם משמעותי. אבל בתוך כל זה, ברור לי שהילדים צריכים גם מנוחה אמיתית. גדלתי בפשטות, ואני מאמינה שגם הימים הכי פשוטים, בלי תכנונים גדולים, הם אלה שבונים את הקשר הכי עמוק בין הורה לילד. זמן איכות ביחד או עם כל ילד בנפרד, בלי לו"ז צפוף, זה הרבה יותר משמעותי ממה שחושבים ואלו הזמנים שהכי נחקקים אצל הילדים".
לסיום, יש לכן חששות מהשנה הבאה? מ-1 בספטמבר?
שרה: "לא. אנחנו משתדלים להיות בכאן ועכשיו. לחיות את הרגע זו לא סיסמה, אנחנו באמת לא יודעים מה יביא המחר. לדעת שהמצב יכול להשתנות בכל רגע, אבל לא לחיות בחרדה. עם הגישה הזו אנחנו גם מחנכים את הילדים לנצל את מה שאפשר עכשיו, לא לדחות שמחות, ולא לחכות לאחרי שהכל יסתדר".
כרמית: "אני לא חוששת מהחזרה לבית הספר. להפך, יש לי תחושה טובה לגבי תחילת השנה, ואני מאמינה שהכול ייפתח כרגיל. עברנו כבר כל כך הרבה, ואני מרגישה שההתמודדויות האלו בנו לאט-לאט חוסן נפשי אצל הילדים".
