הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ישבתי לאחרונה בישיבה שבה השתתפו אנשים מתחומי עיסוק שונים, וכפי שקורה לא פעם, השיחה התגלגלה די מהר לענייני השעה – המלחמה, החטופים, המצב בעזה ועוד. אחד המשתתפים הרבה להקשות על כל אחת מהדעות שהושמעו מסביב השולחן. כל טיעון הוא הצליח להפריך בנימוקים די משכנעים. לאחר דקות ארוכות של דיבורים, לכולנו כבר נמאס מהשאלות שלו, ושאלנו אותו חצי בהתרסה – אז מה הפתרון שלך? מה אתה מציע?
התשובה שלו הרגיזה חלק מהמשתתפים אך אותי היא הקסימה. הוא אמר בפשטות ובכנות: אני לא יודע.
לא יודע… תחשבו רגע על האמירה המופלאה הזו. בשיח התקשורתי והחברתי של היום, לא לדעת או לא להחזיק בעמדה מוצקה, נחשב לדבר מגונה ואולי אפילו ילדותי. אם אתה לא יודע להגיד מה הפתרון, מה הדרך או מה יקרה, אתה לא רציני ולמעשה גם מיותר. כי אם אתה לא יודע, על מה נתווכח? על מה ננהל דיון? אי הידיעה אינה אומרת כלום ולכן יכולה באופן פוטנציאלי לכלול כל דבר. אין שום תרחיש שיסתור אותה ואין שום דעה שבאמת מנוגדת לה.
האמנם? לא בדיוק. צריך להבחין בין שני סוגים של אי-ידיעה. יש אי ידיעה הנובעת מבורות. האדם לא למד ולא קרא מספיק ולכן לא מכיר את הנתונים. יכול להיות שהוא לא בעל מחשבה מספיק מפותחת או בלא ניסיון חיים מספיק עשיר כדי לקבוע דעה. זו אי הידיעה הילדותית, המגונה בעיני האדם המערבי השואף למקסם את הידע ואת המחשבה.
אבל ישנה אי ידיעה שאינה נובעת מבורות אלא להפך, מהכרה צלולה והבנה מעמיקה של המצב. כי האדם לא יכול לדעת הכל. תמיד יהיו תחומים שמעבר להשגה האנושית. אנחנו יכולים להעריך ולחזות, לשקול ולטעון, אבל לעולם לא תהיה לנו ודאות בנוגע למה שמעבר לנו. התפיסה שלנו תמיד תהיה חלקית ומוגבלת. די להתבונן בשמים בלילה בהיר כדי להבין שההשגה שלנו כל כך חלקית וקטנה ביחס לקוסמוס כולו. די להתבונן במיקרוסקופ כדי להיווכח עוד כמה חסר לנו מידע ביחס למה שמתחת ידינו. די ללמוד את ההיסטוריה העולמית כדי לראות כיצד אירועים בלתי סבירים התרחשו. די לבחון את עצמנו כדי לראות כיצד אמונות ודעות שהחזקנו בהן התנפצו אל מול המציאות.
האם אנחנו יכולים לחזות כל אירוע? הדבר קשה כפליים כאשר מדובר בהתנהגות של בני אדם. האישיות האנושית כל כך מורכבת, רבת פנים ומלאת סתירות, שקשה מאד לצפות תגובות של אנשים. ואיך אפשר לדעת זאת?
אי הידיעה היא חלק מובנה בקיום שלנו ומי שמתכחש אליה עיוור למציאות החיים. לא זו בלבד; מי שעיוור למציאות החיים לוקה כפליים: הוא עיוור לעיוורון האנושי. כמו הסתרה על גבי הסתרה הוא לא יודע שהוא לא יודע; ואדם כזה מסוכן בהרבה ממי שלא מספיק יודע אך מודע לכך. האחרון עוד יכול ללמוד ולדעת, ואילו הראשון תקוע בעיוורון שלא מאפשר לו להתקדם.
לכן כל כך הערכתי את אותו אחד שאמר שהוא לא יודע. דווקא אי הידיעה שלו ביטאה את המציאות לאשורה. הוא לא בלבל בין שכל לדמיון ובין עובדות למשאלות לב. רק אז אפשר להתחיל דיון. זו הקרקע שיכולה להצמיח משהו.
אנו מצויים בערב תשעה באב. הנביאים והחכמים תהו כולם על הסיבות לחורבן. הם לא הסתפקו בגורמים הצבאיים, המדיניים והפוליטיים, אלא ביקשו לחשוף את השורשים התרבותיים העמוקים שאפשרו את החורבן. הם הצביעו על עיוורון מוסרי שהשחית את החברה, על שנאת חינם שהרגה אותנו מבפנים. ואני חושב על מה הם היו אומרים על מצבנו כיום, על שבעה באוקטובר.
ונראה לי שאם הם היו כותבים היום את אגדות החורבן הם היו מציירים את אולפני החדשות ודפי העיתונים, שמלאים בתחזיות רהב של מומחים ובכירים לשעבר שיודעים בדיוק מה צריך לעשות ואיך הצד השני יגיב. ואם מישהו ינסה לערער על דבריהם יצעקו עליו שהוא ימני משיחי או שמאלני שרוצה להפיל את הממשלה. כי בעולמם אין ספק ואין חוסר ידיעה. וגם כאשר המציאות תוכיח להם אחרת, הם לא ימצמצו אלא ימשיכו בדברי הרהב שלהם, כי הם יודעים.
וזה כמובן רק תסמין להיבריס שהשתקע בחברה, ואצל גורמי המודיעין, ובפוליטיקה, ואצל כל מי שחשב שהוא יודע בדיוק מה לא יהיה. אבל היה. והחורבן קרה.
ולכל אלה, וגם לעצמי, אני רוצה להקדיש את הצום כדי להזכיר לנו דבר אחד: אנחנו לא יודעים הכל. זו ידיעת הזהב החשובה ביותר.
