איכה ישבה בדד

שבת פרשת "דברים" נקראת "שבת חזון" על שם הפסוק הראשון בהפטרה: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה". חזון נקשר בימינו לחתירה לעתיד אידיאלי, כמעט אוטופי, לאחרית הימים. מילון אבן שושן מגדיר חזון כ"תכנית אידיאלית, תיאור של דברים בעתיד בהתאם לשאיפה, משאת נפש".

עם החזון הזה שאנו רואים בעיני רוחנו, אנחנו מתקשים להתחבר למונח "חזון" הפותח את נבואתו של ישעיהו, שאיננו אלא נאום תוכחה נוקב המציג את ערוותו המוסרית של העם ללא כחל וללא סרק, שנושא משה ערב כניסת העם לארץ ישראל. כל כולו ההיפך הגמור מהחזון המוכר לנו, שאיננו אלא המבוא לחורבן בית המקדש. וזוהי כמובן הסיבה לבחירת ה"חזון" הזה כהפטרת פרשת "דברים" הנקראת לפני תשעה באב.

אבל ליבי נמשך למילה אחרת העוברת כחוט השני בין הפרשה, ההפטרה ותשעה באב, וזו המילה "איכה". "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", זועק משה מנהמת ליבו. "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה", שואל ישעיהו כמי שאינו מצליח להבין. "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה", מקונן בכאב הנביא ירמיהו לאחר החורבן. הזעקה העולה מהקינה, הנאמרת כשאלה הפותחת במילה "איכה", היא בעלת עוצמה גבוהה לאין שיעור על זעקה הנאמרת עם סימן קריאה בסופה. היא מצליפה וכואבת, היא קורעת שערי שמיים, היא שורטת את הלב. "איך זה קרה?" מקוננים ישעיהו וירמיהו, איך נתנו לזה לקרות? איך לא הבנו? איך לא ראינו את הנולד?

בתחילת הדרך הארוכה של עם ישראל במדבר, דווקא היה למשה חזון על תעודתו של עם ישראל: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", מגדלור מוסרי לעולם. ואולם, כפי שמלמדת ההיסטוריה המגולמת בשלוש ה"איכות", היסטוריה שהחריפה עם חורבן בית המקדש השני והיציאה לגלות של אלפיים שנה, החזון הזה לא התגשם מעולם. מרביתן של שנות קיומו של עם ישראל היו ללא ממלכה כלל, ולפיכך בשפל שלא אפשר לו להיות מגדלור מוסרי, ובמרביתן של השנים שבהן הייתה לעם ממלכה, הוא היה רחוק מלהיות מגדלור מוסרי.

אבל נביאי ישראל, שהצליפו בעם על השפל המוסרי שאליו הידרדר, וחזו בחורבן בית המקדש, לא פסקו מלהועיד את העם לייעודו הגדול. כבר ישעיהו, מייד אחרי נאום הזעם שלו, פותח בנבואת נחמה: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

מנהיגי שיבת ציון בימינו נתלו בחזונם של נביאי ישראל. הרב קוק ראה בשיבת ציון את התגשמות חזון הגאולה של נביאי ישראל ככתבו וכלשונו. משמעותה של שיבת ציון היא ש"גוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא שב אל נחלתו, אל 'גאון יעקב אשר אהב סלה'". ואולם, בן-גוריון תלה באותו חזון של נביאי ישראל את חזון היותה של מדינת ישראל מופת של צדק חברתי. הרצל לא נתלה בחזונם של נביאי ישראל, אלא ביקש לראות את עם ישראל מכונן מדינה מודרנית. החזונות הסותרים כבר טומנים בחובם את זרעי ה"ריב".

77 שנים לאחר הקמתה שרויה מדינת ישראל במשבר לאומי הקשה בתולדותיה, ואתה תוהה אם שלוש קינות ה"איכה" שנשאו משה, ישעיהו וירמיהו הן גזירת גורל? האם "ריבכם" שעליו מקונן משה הוא נצחי? האם האוזן הרגישה טועה כשנדמה לה שהמילים המוטחות על ידי ישעיהו הן עלינו, עד כדי כך ש"גם כי תרבו תפילה אינני שומע"?

דומה שאיננו מפנימים דיינו את האחריות הכבדה המוטלת על כתפינו לעתידה של המדינה, לעתידם של ילדינו והדורות הבאים אחריהם, שאיננו מצליחים לחלחל לתודעתנו שמחירה של הסכנה הקיומית שבה אנו מצויים עולה לאין שיעור על ערכה של הגשמת חזון כזה או אחר של זרם כזה או אחר בחברה הישראלית.

צום תשעה באב לא נועד לקונן על העבר. הוא נועד לחשבון נפש שתוכנו התבוננות בסיבות לכישלונות, לצרות ולאסונות העבר, הסקת המסקנות המתבקשות מכך, תיקונו של ההווה, כינון עתיד שימי צום כתשעה באב נעדרים ממנו, ואולי אפילו בניית עתיד של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", מופת ומגדל מוסרי לאומות העולם.