בין כללים למציאות

אישה בצרפת נאנסה על ידי גבר זר. היא הגיעה למשטרה, ובזמן שניסתה לתאר את האנס, היה ברור לפי תיאוריה שמדובר במהגר מוסלמי. היא לא הכלילה, רק תיארה את מי שפגע בה. והתגובה? היא הואשמה בגזענות ובהכללה שכאילו היה נשמע על פי עדותה שהמוסלמי אנס אותה. תפיסה זאת מובילה ומביאה היום אנשי רוח, בעלי תארים, בארץ ובחו"ל להתמקד בילדים הרעבים בעזה. כשיש עדיין חטופים, כשאנחנו בעיצומה של מלחמה, כשמשפחות קוברות את ילדיהן, כשאנשים חיים עם פציעות, שכול, חרדות כבר 20 שנה, המדינה מממנת את עזה – חשמל, מים, כספים – ומתוכה הגיע הטבח של 7 באוקטובר. מי שאשם היא מדינת ישראל.

סיפור שני מופיע בגמרא, שם מסופר על שני כוהנים עולים בכבש המזבח להקריב קורבן. אחד מהם מקדים את חברו ונכנס בטעות לתוך ארבע אמותיו. החבר, שחש פגיעה בכבודו, שולף סכין ודוקר את חברו בליבו – וכל זה בתוך בית המקדש. כשהאב של הפצוע מגיע ורואה את בנו גוסס הוא לא ממהר לעזור, אלא קורא בהקלה: "הסכין לא נטמאה!"

מה המכנה המשותף לסיפורים הללו? קונפליקט בין ערכים, בין אידיאולוגיה למציאות. לפעמים הכללים באים להסדיר, אבל כשהם מתנתקים מהשכל הישר ומהמציאות האנושית, הם הופכים לעיוורון מוסרי. בסיפור מהגמרא לעיל, הברייתא מסכמת במסקנה מצמררת: האנשים הללו הקפידו יותר על טהרת כלים מאשר על שפיכות דמים.

החברה היהודית ערב חורבן בית המקדש השני הייתה כל כך עסוקה בפרוצדורות ובכללים עד שאיבדה את הרגש, את המוסר ואת האחיזה במציאות. העולם המערבי, ובמיוחד אירופה, ניצבים כיום במצב דומה לזה שבו עמד זכריה בן אבקולס, אחד מחכמי הדור והשופטים ערב חורבן בית המקדש. כשהובא לפניו קורבן פסול מפי בר קמצא, שנפגע קשה ונעלב, הוא לא ידע כיצד לפעול. אם יקריב את הקורבן, יעבור על ההלכה. אם לא ויבחר להעניש את בר קמצא או לגרשו, יאמרו: "מטיל מום בקודשים ייהרג". לבסוף, בחר לא להכריע. ההימנעות מהחלטה סימנה את תחילתו של הסוף. ועל כך אמר רבי יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה החריבה את ביתנו". אולי לא ענווה, אלא חוסר מעש. אולי לא סבלנות, אלא עיוורון מוסרי.

גם כיום, נראה שהעולם ניצב בפני מציאות כואבת המתנגשת בערכים דמוקרטיים, והשאלה היא: מה נעדיף? מה חשוב יותר  – הכללים או המציאות? בנאומו המפורסם “יש לי חלום”, מרטין לותר קינג ביטא תקווה פשוטה ונכונה: "שיום אחד ילדיי יישפטו לא לפי צבע עורם, אלא לפי טיב אישיותם". אבל מה קורה כשהמציאות כן כוללת צבע עור או מוצא, וכשזה כן רלוונטי לעובדות? האם נמשיך להיצמד לכללים גם כשברור שהם עיוורים למורכבות? ומה נוכל ללמוד, מהתרבות האתיופית בשאלה זאת?

ניתן דוגמה בשאלה: האם יהדותו של אדם נקבעת לפי האם או האב? שאלה זאת ממשיכה לעורר מחלוקת במסורת הרבנית, עד היום. בבסיסה, עומדת הדילמה בין שני קריטריונים: הקריטריון האובייקטיבי של ההלכה היהודית, מול הקריטריון הסובייקטיבי של הזהות האישית. מצד אחד, יש הרואים ביהדות עניין אישי-זהותי, ואומרים: "יהודי הוא מי שבעיני עצמו רואה עצמו יהודי". מן הצד השני, ניצבת ההלכה הקובעת חד-משמעית: יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או התגייר כהלכה. כלומר גם הקריטריון הסובייקטיבי (תחושת השייכות) וגם הקריטריון האובייקטיבי (ההלכה) חשובים, הבעיה נוצרת כאשר אין הלימה ביניהם. שם מתחיל הפער, ולעיתים אף הקרע. בלשון דתית אפשר לומר: זהו נתק בין התורה שבכתב (חוק, פרוצדורה, אובייקטיביות) לבין התורה שבעל פה (חיים, פרשנות, מציאות משתנה).

ומה דעת המסורת האתיופית? בקהילת יהודי אתיופיה עולה גישה ייחודית: יהודי הוא מי שנולד לאב יהודי ולא בהכרח לאם יהודייה, בניגוד למסורת הרבנית. עם זאת, לפי הקֵס ברהן, קביעה זו אינה רק עניין ביולוגי אלא משפטי. האב קובע איפה יגדל הילד, אבל זהותו היהודית לא מוכרעת לפי מוצאו אלא לפי הסביבה שבה גדל. ההשתייכות ללאום היהודי אינה תלויה במוצא ביולוגי, אלא בכוונה וברצון. ילד שגדל בקהילה יהודית, התחנך בה ובחר לקשור את גורלו בגורל העם, נחשב ליהודי גמור. ממש כמו לידה מחדש. ייתכן שזו הקהילה היהודית היחידה שיש לה תורה שבעל פה חיה, שעדיין לא נכתבה ונשמרת כזיכרון חי. וזהו אולי סודה היכולת לשמר את המתח בין הכללים למציאות, בלי לאבד את החיות, את הגמישות ואת היופי. זהו אתגר כפול: גם עבור העולם המערבי החופשי, וגם עבור עולם ההלכה והמסורת.