אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)בשבת חבר טוב סיפר לי שפעם היה לו חייל שביקש ממנו עזרה כספית. כשהגיע לביקור בית, הופתע לגלות גי'פ יוקרתי של BMW ופלזמה ענקית בסלון. הוא שאל אותו בתמיהה: "אתה בטוח שאתה צריך עזרה כספית? תראה איך אתה חי". ענה לו החייל: "אל תתרגש, תפתח את המקרר שלנו ותראה שהוא ריק. וגם ה-BMW הזו לא נוסעת כבר חצי שנה לשום מקום. זה הכל זיוף כדי שיחשבו שיש לנו".
נזכרתי שהוזמנתי פעם אחת לחגיגת בר מצווה יוקרתית במיוחד של אחד מהתלמידים שלי: אולם מפואר באופן יוצא דופן, מזנון גורמה, משהו פסיכי לגמרי. הייתי בטוח שהתלמיד מגיע ממשפחה עשירה, ולכן גם לא הטרדתי יותר מדי את מוחי בשאלה: מדוע התלמיד הזה מגיע כל בוקר עם חצי פיתה שלא מספיקה לו, ובאופן קבוע מתחיל לקושש לעצמו אוכל?
עד שפעם ניגש אליי בהפסקה תלמיד שלי, חבר טוב שלו, ואמר לי בשקט: "נראה לי שיש שם בעיה בבית. הוא כל הזמן אומר לי שהוא רעב…". התקשרתי לאמא שלו, שהתחילה לבכות לי בטלפון ולהגיד שהאבא כבר עוד מעט שנה מובטל וההכנסה שלה ממש לא מספיקה לכלום, וכל ההצגה הזו של הבר מצווה זה רק בגלל שככה נהוג לעשות אצלם במשפחה והם נקלעו לחובות מטורפים, ו"האמת היא שאין לנו שקל, ואני שוברת את הראש בכל פעם מחדש איך לשלוח אוכל לילדים שלנו".
בעקבות השיחה הזו עירבנו את היועצת. רק אז התחלנו להבין באיזה מחסור התלמיד הזה חי, והכל בזכות הערנות של החבר שלו. מאז בכל פעם שאני רואה תלמיד שלי שמגיע לבית הספר בג'יפ קטלני, אני עדיין בוחן מה הוא אוכל בארוחת עשר, כי לך תדע.
***
בבית ספר ביקשתי מתלמידי כיתה ה' שיספרו לי ביום הראשון ללימודים על החוויה הכי משמעותית שהייתה להם בחופש. באופן טבעי רוב התלמידים לקחו את השאלה למקום המהנה: "אני הייתי בחוץ לארץ", ענה לי תלמיד אחד והאחר המשיך: "ואני הייתי בפארק המים בשפיים", וכן האלה.
pexels andrea piacquadio
רק תלמיד אחד, שבדרך כלל היה בין השמחים שבתלמידיי, הצביע בשקט וענה לי: "הביקור אצל סבתא שלי". הוא פירט: "ההורים שלי אמרו לי שסבתא שלי, שאני אוהב כל כך, ועד לפני חצי שנה הייתי בכל יום שלישי הולך אליה אחרי בית הספר לאכול עוגיות, כבר לא מרגישה כל כך טוב ויכול להיות שבעוד כמה זמן היא כבר לא תהיה איתנו. ולכן, הם שאלו אותי אם אני רוצה להיפרד ממנה ולהגיד לה שלום. אז הלכתי וישבתי לידה ונישקתי אותה, ואמרתי לה שאני אוהב אותה, אבל היא כבר לא הגיבה כל כך. וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. למחרת אמא הודיעה לי שהיא נפטרה".
ואני עומד מולו, והפה שלי מתחיל לרעוד מעצב, ואין לי מה להגיד. טפחתי לו על הכתף לאות הזדהות, ואחרי התשובה שלו יצא לי החשק להמשיך ולשמוע שוב פעם איך שאר התלמידים בילו בכל מיני לונה פארקים. ואז הגיע הצלצול, וחשבתי על כל ההורים שזורקים כל כך הרבה כסף כדי לספק לילדים שלהם חוויות משמעותיות של פסטיבלים, צימרים ובתי מלון הכל כלול.
לפעמים החיים מזמנים לילדים האלו חוויות זולות יותר, אבל הרבה יותר משמעותיות, וכל מה שההורים צריכים הוא רק להפעיל שיקול דעת ולהיות במקום הנכון, כדי לתפוס את הרגעים הקסומים הללו ולהגיש אותם לילדים שלהם.
