הממלכתיות- בשביל מה?

השבוע אנחנו נכנסים לשני הסיפורים שסוגרים את ספר שופטים. הראשון הוא פסל מיכה והשני הוא פילגש בגבעה. הפסוק המפורסם שמלווה את הסיפורים הללו הוא: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". הפרשנים אומרים ששני הסיפורים לא בהכרח הגיעו לפי סדר כרונולוגי לסוף הספר (כלומר התחילו לאחר תקופת שמשון) אלא סוגרים את הספר כהבנה על הנעשה בתקופת השופטים כולה. תקופה שגם כאשר היה שופט מקומי, לא הייתה הנהגה כללית ועל כן- איש הישר בעיניו יעשה.

בקריאה ראשונה של הפסוק, הוא יכול להיראות חיובי, כאשר כל אחד חופשי לעשות כרצונו, אך ההקשר של שני הסיפורים הקשים- עליהם נדבר בשבועות הקרובים, מראים לנו את הבעייתיות של תקופה ללא מלוכה. יחד עם זאת, כאשר מסתכלים על ספרי הנביאים כולם במבט מלמעלה, הביקורת הזאת קצת תמוהה. הרי ניתן גם למצוא תקופות של מלכים גדולים ששלטו על הממלכה כולה (או על חצי ממנה- יהודה או ישראל), בהם נוכחות המלוכה לא הבטיחה שהעם יצטיין- לא ביחסים של בין האדם לחבירו ולא בעניינים של בין האדם למקום. אם כך, במה עדיפה תקופה של מלך רשע מתקופה שאין בה מלך בכלל?

הקושיה הזאת מזכירה לי את המשנה באבות (פרק ג' משנה ב'): "רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו."

אחד התפקידים של מלכות או הנהגה הוא לייצר מורא, פחד. גם במדינה דמוקרטית שיש בה מידה גבוהה של חירויות לפרט, האדם יודע שיש דברים שאם הוא יעשה, הוא ייענש עליהם. רבי חנינא קורא לנו להתפלל על כך שהמלכות, גם כאשר היא מלכות זרה, תמשיך להשרות עלינו מהיראה הזאת.

אמנם עלינו להתפלל לא רק לשלומה של מלכות, אלא גם שתלך בדרכי ה' ותעשה את המוטל עליה בצורה מכובדת וראויה, אך המשנה אומרת שעלינו להתפלל על כך שהמלכות חשובה גם מעצם קיומה. בתקופת השופטים לא הייתה מלכות ולא היה מורא כזה על הפרט. בחברה כזאת, לא רק שכוח החוק לא מייצרת אצל האדם מורא, אלא גם היחסים הבינאישיים ואפילו המשפחתיים נעדרים הבנה של אסור ומותר ושל אפשרות לקבל תוכחה על מעשה פסול.

כיום קבוצות רבות בחברה הישראלית מתרחקות מממלכתיות, מילה שאף נאמרת לפעמים בלעג. הדבר נובע מרצון חשוב ומהותי בדמוקרטיה להיות ביקורתי כלפי ה"ממלכה" אך ברגע שהממלכתיות, ההקשבה לשלטון, לחוק משותף נעלמת, גם היכולת להוכיח, להשפיע ובכלל לחיות יחד הולכת ומתרחקת.