אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])ספר דברים הוא נאום הסיכום של משה רבנו, לפני ירידתו מן הבמה והעברת השרביט ליהושע בן נון, שיהיה זה שיכניס את העם אל הארץ המובטחת: "כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה… וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה". נאום הסיכום של משה רבנו הוא חיבור מופלא המחבר בין עבר ועתיד, בין 'דע מנין באת' לבין 'לאן אתה הולך'.
לפני הכניסה לארץ סוקר משה לעם את ההיסטוריה של העם, בדגש על תקופת הגלות והעבדות במצרים, על יציאת מצרים ומתן תורה, ועל הקורות אותם במהלך 40 השנים במדבר. בנקודת הזמן הזו של חילופי הדורות, בה יהושע מחליף את משה, ואל הארץ ייכנס דור חדש שלא ידע מהי העבדות במצרים ולא חווה את יציאת מצרים ומעמד הר סיני, אומר להם משה את אחד העקרונות הגדולים של העם הזה – המחויבות לברית והמשכיות הקשר בין העם לאלוקיו: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם. ה' אֱלֹקינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב. לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים".
במילים שלנו, משה אומר להם: העבר שלנו איננו פרק בהיסטוריה. האירועים שעברנו אינם רק בגדר אירוע לשעתו, והברית אותה כרת איתנו הקב"ה לא הייתה רק לשעתה. כל הדברים הללו הם היסוד לעתיד, הם העקרונות והערכים עליהם יושתתו המסורת והמורשת היהודית, הם החוקים שיישארו רלוונטיים לדורות עולם, ויחייבו לא רק את מי שנכח במעמד כריתת הברית, אלא את כל אלו שיהיו חלק מעם ישראל לדורות עולם.
הברית והקשר עם הקב"ה הם מקור החיות של העם הזה, והם מחייבים את אשר איתנו פה היום, את אשר אינם איתנו פה היום, ואת כל אלו שיהיו חלק מהעם הזה לדורותיהם: "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים".
כאן בעצם אומר משה לעם: אל תעלו על דעתכם לטעון בעתיד כי התורה כבר לא מעודכנת, לא רלוונטית, לא מחייבת, וכי היא הייתה נכונה לשעתה ופרק מההיסטוריה, אבל היא לא קשורה להווה המשתנה ולעתיד הצפוי. זו בדיוק גדולתה של התורה: יכולתה להיות שייכת, מחייבת ורלוונטית מעל מגבלות הזמן והמקום, בשונה ממערכות חוקים ומשפטים של עמים אחרים.
כדי להפנים ולהטמיע את הבשורה הזו של התורה לאנושות, וכדי לראות את המהלך היהודי בן אלפי השנים בעיניים נכונות, צריך לעשות 'זום אאוט'. לצאת מכותרות העיתונים והמבזקים, ולראות את כל קורות עם ישראל במבט על. לראות למרחקים מנין באנו ומה היה בעבר, ועד להיכן הגענו במהלך ההיסטורי הגדול. את הבשורה והחידוש המופלא הזה לאנושות, יש לצעוק בקול רם – "אל תלחשו תפילה".
כשרואים כך את המציאות, מבינים מנין שואבים כוחות של נחמה ושל המשכיות. מבינים כי גם לכל המשברים והנפילות הייתה תכלית, והם חלק מהייעוד של העם הזה. גם החורבן והתקופות המאתגרות, קשות וכואבות ככל שתהיינה, הן עוד תחנות בדרך אל היעד.
לכן, לאחר ימי האבל על החורבן, וכדי לאשרר ולחדש את כוחות החיים בבחינת "פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים" ולקיים את הקשר עם הקב"ה ועם ארצו, ולראות את מהלך ההיסטוריה היהודית שמהלך אחד גדול עם ייעוד ותכלית, יש צורך לעלות על הר גבוה ולקרוא בקול חזק את דברי הנחמה של הנביא ישעיהו מתוך הפטרת 'נחמו': "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹקיכֶם".
