מדע, זמן ואור גדול

כמה פעמים בחיינו הבוגרים מזדמן לנו ללמוד משהו חדש? קראתי הסבר מדעי על הסיבה שבעטיה בגיל מבוגר הזמן עובר מהר יותר: כמות הלמידות החדשות המתרחשות אצל מבוגרים קטנה בהרבה מאשר אצל ילדים. מאחר שתהליכי למידה דורשים את מאמץ העיבוד, אנו חווים אותם כממושכים יותר, ולכן גם כמשמעותיים יותר. אחרי הטמעת הלמידה, המיומנות או הידע החדשים נעשים אוטומטיים, וכבר לא דורשים מאיתנו את תשומת הלב המיוחדת ההופכת אותם לחווייתיים.

מפגשים משפחתיים בעיניי הם חוויה שבה הזמן יכול (וצריך) לקבל משמעות, להיות בעל ערך מוסף ולהיתפס כממושך. אסביר: כל עוד אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, הנוכחות שלהם איתנו היא המובן מאליו, הזמן של הפעולות השגרתיות חולף כמקשה אחת, כל יום דומה לקודמו. כשהילדים עוזבים את הבית, נוצרת שגרה מסוג אחר. חלקנו עובר אולי משבר קטן, אחרים חשים הקלה. נכנסים למעגל של בית-עבודה-בית בקצב שכבר לא מתחשב או תלוי באחרים, ושוב נדמה שהשבוע מסתיים מהר מדי.

המפגש המתוכנן עם ילדינו הבוגרים הוא הזדמנות לחרוג מהמקצב הרגיל, לראות אותם בעיניים חדשות אחרי שהספקנו להתגעגע. מהסיבה הזאת אני משתדלת באופן מכוון להיות מודעת מאוד לזמן שלי עם הילדים והנכדים. לא להתמקד בביקורת או ב"חשבונאות" של מה נכון ומה לא, ואיך אני רוצה או לא רוצה משהו. יותר בכיוון של לספוג את הרגעים איתם, לראות אותם במלוא הדרם, לרוות מהם נחת. גולת הכותרת של ה"פטנט" הזה היא היכולת לראות את העולם דרך עיניהם של מי שלומדים משהו לראשונה. לחבור להתפעלות שלהם, להתלהב יחד אתם, להביט בתופעות כאילו מעולם לא נחשפנו אליהן קודם.

השבת נחווה אור גדול, נרות של שבת עם נרות חנוכה ואורו המיוחד של ראש חודש טבת. מבחינה מדעית, הרי ידוע שחושך הוא היעדר אור. לא אחדש אם אומר שאמירה זו נכונה גם מבחינה רוחנית. בחנוכה הזה ניצמד לטוב, למה שמאיר בנו וביקרים לנו, ניצור חוויות למידה שישאירו לנו טעם טוב וייחקקו בנו כמשמעותיים. בתוך החושך של פצעי המלחמה והפיגועים – לא ניתן לאלה להכתיב לנו את הזמן שלנו. נבחר אנחנו את המסגור של חיינו, של הקיום שלנו כיהודים בכל מקום ובכל שעה. וכן, חוויות (גם קטנות) עם היקרים לנו הן המפתח.