הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)תמיד עמדתי משתומם לנוכח עוצמתה של אמי – אישה חרוצה, מלאת הומור וחכמת חיים. היא האמינה שלחייה יש משמעות עצמית, מלאה בגאווה ובצניעות. למרות הקשיים, פערי השפה והשוני התרבותי, היא הצליחה לחולל שינוי אדיר בחייה: לחתן כמעט את כל ילדיה, לרכוש בית ללא משכנתא, ולעולם לא להיכנס למינוס בבנק – כל זאת מבלי לדעת לקרוא מילה בעברית.
עד יומה האחרון היא לא נחה: לא עמדה אלא הלכה, לא ירדה אלא עלתה, עד שהמוות הכריע אותה. כפי שאמר שלמה המלך: "דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת". אך לעיתים נדמה שדור הולך, ודור אחר איננו בא במקומו. במיוחד בתקופה האחרונה אני חש כיצד עוזבים אותנו אט־אט אנשים צדיקים, גדולים, בעלי ידע עצום: כאלה שחיו את המסורת באתיופיה, עברו את המסע הארוך לירושלים, חוו את מחנות ההמתנה ושמרו על האמונה.
זה מתרחש טיפה־טיפה, עד שאיננו תמיד שמים לב לאובדן הגדול. כמו שאומר הפתגם ביידיש: "קצת ועוד קצת – והסל מתמלא". וכך, מעט־מעט, נלקחים התפוחים מן הסל, עד שנותר חלל ריק. תחושתי היא שאנחנו מאבדים דור שלם דור של ידע, היסטוריה ואמונה חיה. מכאן עולה השאלה: מה אנו לומדים מן המעבר הזה? מהי המחויבות שלנו? איך נוכל, כדור חדש, לחבר את עצמנו לסיפור, כפי שעושה ספר דברים, המחבר את דור המדבר עם הדור הנכנס לארץ?
בספר במדבר אנו פוגשים את דור המדבר, זה שחווה תלאות, מרידות וחטאים, אך גם ניסים וגילויי אמונה. זהו דור שעובר תהליך של גיבוש לאומי, אך בסופו של דבר לא נכנס לארץ. לעומת זאת, ספר דברים הוא נאום הפרידה של משה אל הדור החדש, "דור הבנים". שם הדגש הוא על זיכרון, הקשבה ושינון: "שמע ישראל", "ראה אנוכי נותן לפניכם", "לא תשכח". ספר דברים מתווך בין העבר לבין העתיד, מבקר את העבר ומניח יסודות לדרך חדשה.
היחס לדור המדבר תמיד היה אמביוולנטי: מצד אחד "דור דעה", שקיבל תורה בסיני; מצד שני "דור חוטא", שלא נכנס לארץ. כך גם בהיסטוריה שלנו: מצד אחד נוסטלגיה וגעגוע, ומצד שני תחושת שחרור ויציאה לדרך חדשה. הסוד הוא החיבור בין העולמות. ניצול שואה בשם אריה גלר ז"ל אמר וכתב לי שהסיפור שלו מזכיר לו מאוד את סיפורם של יהודי אתיופיה – דומים מאוד, אך גם שונים. יש דמיון עמוק בין דור ניצולי השואה לדור המדבר של יהדות אתיופיה: אלו אנשים שנשאו על גבם מסע כבד, חוויות קשות וידע שלא יחזור. אך כמו במדבר, החוויה עצמה לא תישאר, אלא רק הסיפורים והעדויות, אם נדע לתעד אותם.
זה בדיוק החשש שמשה מזהיר מפניו בספר דברים: "פן תשכח". ספר דברים קורא לנו לקחת אחריות: לא רק לשמוע סיפורים, אלא להפוך אותם לדרך חיים. לא להישאב לנוסטלגיה משתקת, אלא להמשיך את דרכם של הראשונים, גם אם בדרכנו אנו. אנחנו אולי קטנים יותר, אך בזכותם אנו רואים רחוק יותר. כדי שזה יקרה, עלינו לפעול עכשיו ולא מחר: לראיין, להקליט, להקשיב, לתעד. להפוך את עצמנו ל"ספר דברים חי", ספר עדות שלא שותק אלא מוסר הלאה.
יש בידינו ידע עצום עדויות בעל־פה של זקנים וחכמים, אך קיים חשש ממשי שהוא ייעלם בעשורים הקרובים. יש לנו מחויבות לחשוף את הידע העתיק טרם ייעלם, באמצעות תיעוד ישיר, היכרות עם השפה והמסורת התקרבות לספר במדבר, כדי לייצר את ספר דברים.
בקתדרה לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו, מתקרבים לסיום כתיבת ספר חשוב מאוד לטעמי, המתאר את סיפור ההנהגה הרוחנית של יהודי אתיופיה בשלושה מעגלים: החיים באתיופיה, המסע לארץ ישראל, וההתמודדות בארץ עבר, הווה ועתיד. במרכזו עומדים האתגרים מולם ניצבה ההנהגה: השינויים שחלו, המפגש עם הממסד הרבני, דרכי הפסיקה הייחודיות ומה ניתן ללמוד מהן.
אני נוהג לומר כי, באופן אירוני, חורבן בית המקדש של יהדות אתיופיה התרחש דווקא עם העלייה לארץ, כשהקהילה ניצבה בפני מציאות חדשה ומטלטלת. דרכי ההתאוששות של ההנהגה הרוחנית במעבר הזה עשויות ללמד רבות גם את העולם הרבני היום. לכן, אני פונה אליכם יוצאי אתיופיה, וכל מי שהנושא קרוב לליבו: אם יש בידיכם סיפורים על קסים, על מנהיגים רוחניים, על רגעים של ברכה, השראה וחיזוק במסע לישראל ובקליטה בה – אנא שלחו אותם בהקדם. זה יכול להיות חצי עמוד או עמוד שלם, העיקר לספר את הסיפור, כדי שנוכל לשמרו לדורות הבאים. הספר עתיד לצאת לאור בקרוב, ואנו רוצים שישקף את ייחודיותה ועוצמתה של ההנהגה הרוחנית האתיופית.
