מענק וענק

המושג מענק, כנראה הגיע לעולם לראשונה בפרשתנו, בה התורה מצווה על אדון שהחזיק בעבד או באמה עבריים לא לשלחם ריקם בתום תקופת העבדות. הוא מצווה: "הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ ה' אֱ-לֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ". על הרציונל של מצווה זו כותב מחבר 'ספר החינוך': "דבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו" (מצווה תפב). אילו מחבר הספר, שחי במאה ה-13 בברצלונה, היה חי כאן ועכשיו, הוא היה רואה צורך גדול להאריך בעניין. כיום מתברר שגם מנהיגים שרכשו השכלה מעדיפים לתת מענקים, אך לאו דווקא באופן מושכל.
ראויים להערכה הם כל אותם אזרחים שהשכילו לעשות, והעבירו את המענק שהוענק להם, ליחידים הזקוקים לו, ולעמותות חסד שונות. הם הפכו את המענק להיות ענק על צווארם (כפירוש אבן-עזרא), ועליהם אפשר לומר: "אַ֭שְׁרֵי מַשְׂכִּ֣יל אֶל־דָּ֑ל" (תהלים מא, ב).
בפירושו למצוות הלוואה לעניים (שמות כב כד) כתב רבי חיים בן עטר: "אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך… תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק… העני עמך". בעל 'אור החיים' האיר בכך את עיננו לראות כל מתנת שמים, וכל מענק שאנו מקבלים מיד אדם, כהזדמנות וכאתגר להשתמש בו נכון, וליהנות אחרים ממנו.
במרכז פרשתנו ניצב פסוק המהווה ציר מרכזי בפרשה: "בָּנִים אַתֶּם ל-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (יד, א). פסוק זה משמש גם מעין פתיח למצוות הנתינה שבהמשך הפרשה: מעשר ללוי ומעשר לעני, שמיטת כספים והלוואה לנזקקים, שילוח עבדים, ומתן מענקים לעבדים. ואכן בדיוק בפסוק זה השתמש רבי עקיבא כשהסביר לטורנוסרופוס הרשע מדוע ה' רוצה שנדאג לעניים שבקרבנו (ב"ב י, א). מי שמשתמש נכון במענקים שהוא מקבל, מוכיח שהוא התבגר מימי המשחק בגמד וענק, ומבין שכולנו בנים ל-ה', ולכן כולם ענקים וראויים למענקים.
הגדרתנו כבנים לה' והמושגים "עַם קָדוֹשׁ" ו"עַם סְגֻלָּה" המופיעים בפרשתנו (יד, ב), לא באו לתת לנו זכויות יתר, כי אם לדרוש מעם ישראל העומד להיכנס לארצו שיכונן בה חברה המתאפיינת ברמת מוסר גבוהה, ומושתתת על אדני החסד והנתינה. חברה שתקציביה, החלטותיה ומענקיה יתחשבו בחלשים, ומנהיגיה וחבריה ירצו להיות נותנים ולא נוטלים, וישכילו ליישם את הרעיון שכולנו בנים ל-ה', ולפיכך כולנו אחים.
העבד והאמה, הגר היתום והאלמנה, שמוזכרים כמה פעמים בפרשה, הם כיום האזרחים שנותרו בלי פרנסה, שחלקם במצוקה קיומית קשה, וחלקם במצוקה יחסית שאף היא לא קלה. חז"ל הכירו בחשיבות התודעה האישית הסובייקטיבית של האדם בנוגע למצבו הכלכלי, והסבירו שחובה לתת לנזקק "דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ", כל אדם לפי צרכיו ומעמדו. לעתים יש לדאוג שיהיה לו "אפילו סוס לרכוב עליו או עבד לשמשו", כדרך שעשה הלל הזקן לבן טובים שירד מנכסיו (כתובות סז, ב).
בשבתות אלה אנו קוראים את נבואות הנחמה של הנביא ישעיהו, וחשיבות הצדקה מוזכרת בספרו לא פחות מ-25 פעמים. בהפטרות שבת חזון ושבתות הנחמה מודגשת הזיקה של הצדקה לגאולת ישראל. ישעיהו יוצא כנגד "אבירי לב הרחוקים מצדקה", דורש מעם ישראל להיות "גוי אשר צדקה עשה", קורא לעם ישראל "שמרו משפט ועשו צדקה", ומבטיח כי "בצדקה תיכונני" וכי "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". בשבת מברכין חודש אלול ראוי לזכור גם את קביעתו כי "הא-ל הקדוש נקדש בצדקה".
ראה תש"פ